ואל מקדרמיד / רחל אהרוני | פרק מרומן מתוך כתב העת אורות, גיליון 5: אגתה כריסטי

קרול תחבה את הסם לתיק הצד שלה, שמה את החבילה בין קפלי מכנסי הג'ינס שבתוך התיק, וניגבה אותה בבד הסטרץ'. לא היה לה אכפת שגרי ראה מה שעשתה. לא יזיק אם יהיה מישהו שיעיד על אמצעי הזהירות שהיא נוקטת, אם הוא – כפי שחשדה – אחד מאנשיו של מורגן. "אז להתראות," אמרה, מנסה לא להפגין בגלוי את רגשות האיבה שחשה כלפיו. אבל בעצם, האיבה איננה מוצדקת. כמעט בטוח שהוא מישהו כמוה, שוטר שתקעו אותו לתפקיד שזר לו לחלוטין, כדי להשיג איזו מטרה שאיש משניהם איננו רשאי לדעת מה היא.
פרץ של רוח קרה חדר מבעד לבגדיה הדקים כשחזרה לרחוב, והיא נתקפה רעד. הדרך המהירה ביותר לסוהו הייתה לפנות שמאלה, לחזור לרחוב הראשי ולעלות על אוטובוס. זה בדיוק מה שהם מצפים ממנה לעשות. לכן פנתה ימינה והלכה במהירות לעבר קצה הרחוב. מסיוריה הקודמים ידעה שהיא יכולה לחתוך דרך רחובות אחוריים צפופים עד לסמטה קצרה בין שתי חנויות, שתוביל אותה לעבר השני של סטוק ניואינגטון, ושם תוכל לעלות על רכבת. לזה, העריכה, הם לא יצפו.
בפינה האיצה את צעדיה עד לריצה קלה, מקווה להגיע לפינה לפני שאנשי המעקב הסמוי יוכלו להשיג אותה. היא חצתה לעבר הרחוב הבא, ותוך כדי הליכה שלפה מהתיק את שכמיית הגשם. הפנייה הבאה הייתה ממש לפניה. היא הסתובבה ונכנסה במהירות דרך שער לחצר הקדמית של אחד הבתים, משכה את השכמייה מעל לראשה והידקה את כובע הבייסבול על שערותיה הבלונדיניות. אחר-כך חזרה לרחוב, והתקדמה בהליכה איטית, מתנודדת, כאילו עומד לרשותה כל הזמן שבעולם.
כשהגיעה לצומת, הציצה אל מאחורי כתפה. לא נראה איש, חוץ מזקן שהחזיק בידו שקית קניות של סופרמרקט, והלך בדשדוש רגליים לכיוון הנגדי של הרחוב. זה לא אומר דבר, ידעה. אסור לה להרשות לעצמה להתנהג כאילו הצליחה לנער מעליה את המעקב.
הכניסה לסמטה הייתה עכשיו בטווח ראייה. היה זה מעבר צר בין שני קירות אבן גבוהים, שקל מאוד להחמיץ אותו אם לא יודעים על קיומו. ההקלה שטפה אותה בגל אדרנלין, והיא נכנסה אל הפתח האפלולי.
כשעברה את שליש הדרך, הבינה שטעתה טעות חמורה. שני צעירים התקדמו לעברה. לא היה להם מרחב מספיק ללכת זה בצד זה, אבל הם היו צמודים כל-כך, שלא היה לה שום סיכוי לעבור על פניהם. הם נראו כמו בריונים; אלא שבימינו אלה, רוב הבחורים בשנות העשרה וראשית שנות העשרים שלהם נראים ככה. קרול תפסה את עצמה תוהה, באווילות גמורה, מתי בדיוק החלה האופנה אצל בחורים מבית טוב להיראות כמו שודדים פוטנציאלים. השניים האלה התאימו לגמרי לתבנית הזאת. ראש מגולח שהתחיל להצמיח זיפי שיער קצרים; ז'קטים עמידים למים, תוצרת נייקי, על חולצות כדורגל; מכנסי צ'ינוס ונעלי דוק מארטנס. שום דבר לא ייחד אותם מאלפי בחורים אחרים. אולי זה בדיוק הרעיון, חשבה כשהשניים התקדמו לעברה בנחישות קשוחה.
קרול השתוקקה נואשות להביט לאחור, לבדוק אפשרויות מילוט, אבל ידעה שתנועה כזאת תיתפס כסימן של חולשה. המרחק בינה לבין שני הבריונים התקצר תוך שניות, והיא יכלה להבחין בשינוי, כמעט לא מורגש, בהליכה שלהם. כעת הם התקדמו על כריות כפות הרגליים, ביתר זהירות, זוג טורפים המודדים בעיניהם את טרפם. היא הייתה חייבת להניח שהם חלק מהמשחק, ומשמעות הדבר היא שהם יבלמו את עצמם לפני שיגרם לה נזק רציני. לשער משהו אחר, היה מפחיד מדי. קרול הייתה רגילה כל-כך לחיות כאישה השולטת בסביבתה, שלא ראתה באיזו קלות הפכה את עצמה לקורבן בפוטנציה.
לפתע פתאום התנפלו עליה, דוחפים אותה מכל צד, דוחקים את גבה אל הקיר. "אז מה יש לנו כאן?" אמר הגבוה מבין השניים, בקול גרוני מתגרה של צפון לונדון.
"כן, מה שמך, בובה?" השני לכסן אליה מבט מלגלג.
קרול הסתכנה ושלחה מבט קדימה, לקצה הסמטה. לא היה שם איש. רק שניהם מולה.
השנייה הזאת, שבה הוסבה תשומת לבה, העניקה להם הזדמנות להתקפה. הגבוה תפס את תיק הצד שלה. "תני אותו," דרש. "תחסכי לעצמך לחטוף מכות."
קרול החזיקה את התיק בכל כוחה, נשענה על הקיר וייצבה את עצמה. רגלה השמאלית נשלחה קדימה בבעיטה פראית, ופגעה בפיקת הברך של התוקף. הוא יילל מכאב וזעם, מעד לאחור, התרחק ממנה ועזב את רצועת התיק כדי לתפוס את ברכו כשהתמוטט לארץ.
"כלבה מזוינת," אמר השני בקול נמוך, מפחיד הרבה יותר מצעקה. הוא זינק עליה, ידו הימנית נדרכת לאחור למכת אגרוף. קרול ראתה הכול בבהירות של הילוך איטי. הבריון שלח את אגרופו אליה, היא התכופפה, והתנופה זרקה אותו קדימה לעבר הקיר.
היא הרוויחה כמה שניות, שהיו חיוניות בשביל לשלוף את מיכל הגז מן התיק. כשהתוקף הראשון התנודד ונעמד על רגליו, היא התיזה את הגז המדמיע ישר לתוך פניו. כעת הוא יילל באמת, צורח כמו חיה שנפלה למלכודת.
החבר שלו הסתובב, מוכן להתקפה שנייה. כשראה אותה מולו, על פניה חיוך מלגלג של אישה מטורפת, מיכל הגז אחוז בידה המושטת קדימה ומכוון ישר אליו – הוא הרים את ידיו, כפותיהן מופנות אליה בתנועה המקובלת של כניעה. "הי, כלבה, תירגעי," צעק.
"זוז לי מהדרך המחורבנת," נהמה קרול.
הוא הצמיד בצייתנות את גבו אל הקיר. היא נדחקה ועברה על פניו, נזהרת לכוון אליו כל הזמן את מיכל הגז. שותפו עדיין יילל, מעיניו זולגות דמעות ופיו מתעוות בכאב. קרול פסעה בהליכה לאחור לעבר הרחוב הראשי מבלי להסיר מהם לרגע את עיניה. זה שאגרופו נתקע בקיר כרך את זרועו סביב החבר שלו, ושניהם התנודדו לעבר הקצה המרוחק של הסמטה, מרוּקנים מהשחצנות הצעקנית שלהם כמו בלון מפוּצץ שיצא ממנו האוויר. היא הרשתה לעצמה חיוך קטן, פרטי. אם זה המיטב שמורגן מסוגל להפיל עליה, היא תצא מהעסק הזה מנצחת, ובגדול.
עכשיו סובבה את גבה אל התוקפים ויצאה אל הרחוב הסואן. קשה היה לה להאמין שבמרחק מטרים ספורים מהמולת אמצע הבוקר הזאת של קונים ומטיילים היא התמודדה עם סכנה פיזית. כעת, כשנחשול האדרנלין שקע, נעשתה קרול מודעת למצבה. חלק גופה העליון היה שטוף זיעה. השכבה הכפולה של השכמייה והמקטורן הסינטתיים, פעלה על עורה כמו חממה. השיער נדבק לראשה מתחת לכובע הבייסבול. והיא חשה שהיא גוועת מרעב. אם היא רוצה להשלים את המשימה הזאת, יהיה זה טירוף להתעלם מהאותות ששולח לה גופה.
קרול הבחינה בקשתות המוזהבות של מקדונאלד במעלה הרחוב. שם היא תקנה משהו לאכול ותוכל להשתמש בשירותים כדי לנקות את עצמה ולהחליף את החצאית במכנסי הג'ינס סטרץ'. עם קצת מזל, יהיה שם גם מייבש שיער תקין. אולי תוכל אפילו להעניק לשערה עיצוב חדש, הודות לזיעה ששטפה אותה מרוב פאניקה.
כעבור עשרים דקות הייתה קרול שוב ברחוב, שערה משוך לאחור, מבריק מג'ל. משקפי הטייסים שינו קלות את צורת פניה, והז'קט, הרכוס עד למעלה, הסתיר את חולצת הטריקו שמתחתיו. היא נראתה שונה למדי מהאישה שצלצלה בפעמון ביתו של גרי, והמראה החדש יכול היה לבלבל מסתכלים אקראיים, אבל היא ידעה שלא תוכל לשטות במבט הבוחן והמקצועי שאפשר היה לצפות ממי שעוקב אחריה. ובכל זאת, שינוי הצורה יוכל אולי להעניק לה עוד כמה שניות, כשתזדקק להן.
את הדרך לתחנת הרכבת עשתה לאיטה, סוקרת את חלונות הראווה כאילו יצאה לקניות ועכשיו היא מתלבטת מה לקנות לארוחת ערב. אבל כשהגיעה לתחנה, טיפסה בדילוגים על המדרגות המובילות לרציף, עלתה על הרכבת בדיוק בזמן, וצנחה על מושב בפינת הקרון המדיף ריח אבק. טוב שבדקה מראש את לוח הזמנים, שיבחה את עצמה; יש לה כעת הפוגה לנשימה. זמן להערכת הצעד הבא.




הפיתוי האחרון יראה אור בסדרת "חשד" בעריכת מיכל ארבל, הוצאת הקיבוץ המאוחד.



תצלום: גל חמו