צרויה להב | שיר מתוך כתב העת אורות, גיליון 4: אנדרסן

– הַנְסְכְּרִיסְטִיאַנְאַנְדֶרְסֶן, אֵיזוֹ הַפְתָּעָה מְשַׂמַּחַת! –
הָאַף הָעֲנָקִי צָלוּי לַמְרוֹת חָסוּת מִגְבַּעַת הַבּוֹקְרִים הָאוֹסְטְרָלִית
(לֶבֶד. תִּתֹּרֶת בְּרֹחַב נָדִיב בִּמְיֻחָד. אֵיךְ הִגִּיעוּ אֵלָיו הַמִּגְבָּעוֹת הָאֵלֶּה?)

אַבָּא בָּא, וְלֹא אֶל חֲלוֹמִי נִכְנַס
בְּנַעֲלֵי עֲבוֹדָה וְעִקְּבוֹת אֲדָמָה מֵהַכֶּרֶם, לוֹבֵשׁ
אוֹ מִכְנְסֵי עֲבוֹדָה קִבּוּצְנִיקִים
(אִמָּא: מָה אִתְּךָ, כְּבָר שְׁבוּעַיִם אוֹתָם מִכְנָסַיִם, תַּחְלִיף!), אוֹ מִכְנְסֵי חָאקִי
שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת, עִם כִּיסִים עֲמֻקִּים בִּשְׁנֵי הַצְּדָדִים (בַּחֹרֶף, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים,
אֲנִי נוֹתֶנֶת לוֹ יָד, וְהוּא מַכְנִיס אֶת שֶׁל שְׁנֵינוּ לַכִּיס. חַם לָנוּ).

אַבָּא מְבַקֵּר בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ שֶׁהוּא לֹא אֲנִי,
מֵבִיא לִי
סִפּוּר עַל שָׁלֹש בָּנוֹת רִמּוֹנוֹת (אֲחוֹתֵנוּ הַגְּדוֹלָה מְנַהֶלֶת אוֹתָנוּ לַדֶּשֶׁא,
מְפַקֶּדֶת עַל הַתָּרַת הַגַּרְגִּירִים מֵהַקְּלִפּוֹת לַקְּעָרָה, אֲנַחְנוּ מֻמְחִיּוֹת בָּזֶה);
מֵבִיא
קוֹל שׁוֹצֵף שֶׁל נָבִיא;
יְדֵי עָמֵל אֲהוּבוֹת;
עַמְקוּת קֶשֶׁב;
אֶת הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ – כְּחֻלּוֹת יְרֻקּוֹת אֲפֹרוֹת (תָּלוּי מָה הֵן רוֹאוֹת);
פַּחַד – סְטוֹאִי כְּתוּגַת בַּת-הַיָּם הַקְּטַנָּה;
יֹשֶר לֵב – אֵין פֶּלֶס מְדֻיָּק מִמֶּנּוּ;
לַהַט קַיִץ שָׁפוּךְ עַל מַמְלֶכֶת דֶנֶמַרְק.

הַבַּיִת מוּצָל וְנָעִים.
הַנְס כְּרִיסְטִיאַן מִשְׂתָּרֵעַ עַל הָרִצְפָּה לִמְנוּחַת צָהֳרַיִם.