נדב ליניאל | שירים מתוך כתב העת אורות, גיליון 3: בורחס


מסה אל החדש

צְפוּפִים, אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לָשׁוּט בִּסְפִינַת הַנְּיָר, בְּיָם הַדְּיוֹ בַּחֲלִיפוֹת עֶרֶב וְשִׂמְלוֹת נֶשֶׁף, מִתֹּקֶף הַמַּעֲמָד. מַמְתִּינִים לְתִזְמֹרֶת רַבַּת נַגָּנִים שֶׁתַּנְעִים אֶת זְמַנֵּנוּ, לַמּוֹזֵג הָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי דֶּלְפֵּק הָעֵץ שֶׁיַּגִּישׁ לָנוּ קוֹקְטֵילִים שֶׁיְּמַזֵּג כֹּהַל וּפְרִי צֶבַע וְטַעַם לְמַשְׁקֶה חָדָשׁ שֶׁטֶּרֶם טָעַמְנוּ שֶׁיַּחְלִיק חָלָק בִּגְרוֹנֵנוּ וִיטַשְׁטֵשׁ אֶת חוּשֵׁינוּ מְעַט, לְצִוְתֵי הַבִּדּוּר שֶׁיַּנְעִימוּ שְׁהוּתֵנוּ בְּמִינֵי תַּעֲלוּלִים עֲטוּיֵי מַסֵּכָה שָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים עַל הַסִּפּוּן. תַּחְתֵּינוּ, בֵּין שְׁעוֹת סְעוּדָה, יֵשׁ מִי שֶׁמֵּזִין אֶת מְנוֹעֵי הַקִּיטוֹר הַגְּדוֹלִים וְאֵינֶנּוּ רוֹאִים אֶת פָּנָיו. שֶׁהֲלֹא תָּמִיד אֲנַחְנוּ שָׁטִים לִמְצֹא מָקוֹם חָדָשׁ: יַבֶּשֶׁת אוֹ אֲפִלּוּ אִי שָׁם מַמְתִּינִים לָנוּ מַחְצְבֵי זָהָב יַהֲלוֹמִים יְלִידִים שְׁגוּיֵי דָּת שֶׁנִּבְזֹז אֶת שְׂפָתָם וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם הַחֲבוּיִים, שֶׁנְּטַמֵּא לְשׁוֹנָם בִּלְשׁוֹנֵנוּ שֶׁנְּמַזֵּג כֹּהַל וּפְרִי צֶבַע וְטַעַם. מָקוֹם חָדָשׁ שֶׁאִישׁ לֹא מַכִּיר לִכְבֹּש לָנוּ עוֹד חֶלְקָה וְכָאן בַּסִּפּוּנִים וּבַטְּרַקְלִינִים, אֲנַחְנוּ מִתְכַּחֲשִׁים לַחֲשָׁשׁ מִסְּפִינוֹת הַפִּירָטִים הַנָּעוֹת, לֹא כָּמוֹנוּ, רַק מִכֹּחָהּ שֶׁל הָרוּחַ שֶׁאֵינְסָפֵק שֶׁיַּגִּיעוּ לִבְזֹז אֶת שְׂפָתֵנוּ וְאוֹצְרוֹתֵינוּ הַחֲבוּיִים שֶׁיַּטְבִּיעוּ אוֹתָנוּ חַיִּים. מִתְעַלְּמִים מִסַּעֲרוֹת פֶּתַע שֶׁיָּסִיטוּ אוֹתָנוּ מִמַּסְלוּלֵנוּ הַמְחֻשָּׁב הֵיטֵב. תָּמִיד אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים עַצְמֵנוּ הַאִם הִגַּעְנוּ אֶל הַחוֹף, הַאִם עָגַנּוּ בֵּין שִׁנֵּי הַסְּלָעִים הַלּוֹעֲסוֹת אֶת הַשִּׁיר בְּפֶה רָעֵב, הַאִם כָּאן הֶחָדָשׁ וְהַלֹּמֻכָּר. עָגַנּוּ וְהִגַּעְנוּ אֶל מְקוֹם מוֹצָאֵנוּ כִּי כְּבָר הָיִינוּ בַּכֹּל, כִּי לַיָּם צוּרַת כַּדּוּר. עַכְשָׁו, אַחֲרֵי מַסָּע אָרֹךְ אֲנַחְנוּ מְבִינִים. אֵין צֹרֶךְ לָשׁוּט בִּסְפִינַת הַנְּיָר. דַּי לַעֲמֹד וּלְחַכּוֹת. הָאָרֶץ הִיא סְפִינָה בְּצִי הַכּוֹכָבִים.
בַּסּוֹף נַגִּיעַ לִמְקוֹמוֹתֵינוּ.


V

וּבַחֲלוֹם
סָגַר הָאוֹר כַּפּוֹ עָלַי
וְצֵל עַפְעַפַּיִם הֵלִיט אֶת לֹבֶן
יְרֵחֵי עֵינַי.

וֶהֱיִיתֶם נְקִיֵּי כַּפַּיִם וְאַמִּיצֵי קֶשֶׁב
וְהִנַּחְתֶּם אֶת גּוּפִי לְלֹא מְחִצַּת הָאָרוֹן
בְּקַעַר כַּפּוֹת-יְדֵי הָאֲדָמָה, וְלֹא כִּסִּיתֶם
וְהִנַּחְתֶּם לְתֵל הָעִדִּית שֶׁחֲפַרְתֶּם מִתּוֹכָהּ אֶת כּוּכִי
לְהָנֵץ מִתּוֹכָהּ אֶת עֵץ הָאַגָּס הָאָפִיל
וְקִבְרִי הָיָה לְחַלּוֹן פָּתוּחַ שֶׁהָעוֹלָם נוֹשֵׁב אֶל פְּנִימוֹ
וְקוֹל הָעוֹלָם הָיָה לְמַקֵּל הֲלִיכָה בְּמַסָּעִי הַדּוֹמֵם.

רֶגַע לִפְנֵי טְרִיקַת הָעֵינַיִם
חָלְפָה מֵעָלַי סִיעַת צִפֳּרֵי-נוֹד,
וּבְוִי הַתְּנוּעָה הָאַדִּיר
הָיוּ לְאַחַת, צִפּוֹר חִוֶּרֶת, דַּקָּה כְּרִגְשָׁה.
מֻטַּת כְּנָפֶיהָ
שִׁסְּעָה אֶת רֹחַב הַשָּׁמַיִם
וְקָרְעָה אֶת מְעַט הַמַּבָּט.

כָּל יְמֵי עֵרוּתִי אֶעֱמֹד

בְּכִוּוּן חִצָּהּ הַחוֹלֵף.

תצלום: נינה יעבץ