דרור בורשטיין | סיפורים מתוך כתב העת אורות, גיליון 3: בורחס


*

בִּפנים הכל מלא בְּדָם, שָׁנִים כבר לא כתבו מילה, אבל מגבעת חדשה חובשים ומתהלכים בעיר, ובשעה קבועה חוצים אותם הרחובות כל יום, חולצות מגוהצות ולבנות, כִּתְרֵי זכוכית על הראשים, עצים נעים ברוח למגע ידם. לפני שלושים או חמישים שנה נכתב שירם האחרון, הנהדר; כיום, מצטטים שורות לתוך אוזנם, הם רק בוהים בהן כמו בדף קרוע ממילון רחוק, עף ברחוב בסערה, נצמד לבּרך בחוזקה. והם חוזרים הביתה ומתמוטטים ולא מוצאים אותם שנים רבות. אך לפעמים תקוע עט בכיס של חולצתם, עט כדורי ישן, דיו יבשה לחלוטין, הקפיץ חלוד – אבל העט, העט! – ובימים כאלה הם הולכים ברחובות העיר, והם נראים, והם נעצרים פתאום כמי ששכחו דבר-מה חשוב, והם רוצים לכתוב אותו על כף ידם, אבל הרי כבר אי אפשר, ובהינף יד הם מאותתים לאוטובוס שמתקרב אל תוך אוזנם, כל אוטובוס שיהיה, וניגשים זקופים הישֵר אל תוך האוטובוס, ומחזיקים במעקה, עולים לבד, לא משלמים, ומתייצבים מול הנוסעים, המון צפוף, טרוד, לא מעוניין, ואף אחד, למרות שעיוורונם ניכר, לא מְפַנֶּה להם את מקומו לָשֶׁבֶת.


*

במהלך דיון בתיק פלילי בבית המשפט המחוזי בזלצבורג התבלבל הסנגור והחל לטעון, בטעות, כנגד לקוחו, שהואשם ברצח כפול. איש מהנוכחים באולם, כולל הנאשם, לא השגיח בטעות זולת הפרקליט מטעם התביעה, שמטעמים מובנים לא מיהר להתערב בטיעון הרהוט של עמיתו המלומד. להפתעתו של הקטגור זיכה בית המשפט את הנאשם בציינו לשבח את העבודה הטובה של צוות ההגנה. מסתבר כי השופט הבין, בטעות, את טיעוני הקטגור, דהיינו הסנגור, כטיעונים אירוניים.


*

הכרנו פעם דקדקן גדול. אם מישהו היה טועה ואומר, למשל, "פלפל ממולֶא", הוא היה מתקן אותו מיד ומדגיש: "פלפל ממוּלָא", בהדגישוֹ את ההטעמה המלרעית במילה "פלפל". מאוד אהבנו לשבת איתו לארוחות צהריים. את כל הטעויות שלנו הוא היה מתקן מיד. ילדיו, כבר מגיל שלוש, דיברו ללא שגיאות, והגו את האותיות הגרוניות ואת הדגשים כראוי. אשתו היתה מבטאת דגשים קלים ודגשים חזקים באופן שונה, ובאמת היה נדמה לנו שיכולנו להבחין בהבדל. פעם הזמין אותנו הדקדקן להרצאה שנשא בפני חבר הנאמנים של האקדמיה ללשון העברית בירושלים. במהלך נאומו, השגחנו, נפלה טעות קטנה. הוא אמר שהוא מרגיש כבוד גדולה לשאת נאום מול הקהל הזה, ושב וחתם את נאומו כשהצהיר עד כמה גדולה הכבוד שהוענקה לו על ידי האקדמיה. אחרי ההרצאה, ליד שולחן ארוחת הערב החגיגית, הערנו לו על טעותו. הוא אמר, לאחר כמה דקות של שתיקה, בעודו אוחז בחוזקה במזלג בכל אחת מידיו ובוהה בפלפל הממולא, כי טעותו היתה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.


*


בבריכת האוניברסיטה הכרנו מתרחץ אחד שבזמן שהיה שוחה יום-יום הלוך ושוב במסלול האיטי היה מותיר את ראשו מחוץ למים ושר בקול הטנור שלו, בלי הפסק, כל עוד שהה בתוך המים, אריות אופראיות באיטלקית. אחרי שנים של אופרה בבריכה ניגשנו אליו בדיוק כשיצא מן המים רועד כולו ושאלנו אותו מדוע התמיד במנהגו הלא בלתי מטריד הזה לשיר, ומדוע הפסיק תמיד לשיר ברגע שיצא החוצה והתנגב. הוא אחז במגבת שלו, שאותה לא החליף ולו פעם אחת במשך כל השנים האלו, וענה שהסיבה לשירתו היתה הפחד המשתק שאחז בו בכל פעם שנכנס למים הקרים האלה, כלומר הפחד פן יטבע. שאלנו האם האריות ששר השקיטו את הפחד הזה, אבל הוא ענה שהסיבה שבחר לשיר לא היתה ניסיונו להשקיט את פחדו, שאי אפשר להשקיטו בשום אופן, כך אמר, אלא התקווה שבמקרה שיטבע יבחין המציל כי המוסיקה הנעימה פסקה וימהר להושיע אותו ממוות.


דרור בורשטיין הקריא סיפור ושירי הייקו במסיבת ההשקה: