צביה ליטבסקי | מחזור שירים מתוך כתב העת אורות, גיליון 3: בורחס

"אָמוּת, וְאִתִּי סַךְ הַיְקוּם
הַכָּבֵד מִנְּשֹא" ('המתאבד')*
וְהַכֹּבֶד יִהְיֶה לִמְחוֹל עַרְפִלִּים,
עָב נִקְרָע, עֶרֶב נָמֵס אֶל שׁוּלָיו,
וְשׁוּלַיִם הוֹלְכִים אֶל שׁוּלַיִם –
אָנָּא, תֵּן לִי גּוּף
לְרֶגַע שָׁקוּף יְחִידִי,
עוֹד לֹא הִסְפַּקְתִּי לְהַגִּיד:
אֲנִי –



"הוּא מְלַטֵּשׁ גָּבִישׁ סָבוּךְ: מַפַּת
כָּל כּוֹכָבָיו שֶׁל הַיָּחִיד וְהָאֶחָד" ('שפינוזה')
וּמְכִתּוֹתָיו נִנְעָצוֹת בַּהֲמוֹנָן
בִּבְשַׂר כַּפּוֹת יָדַי
וְדָמִי רָץ בְּעוֹרְקָיו, וּכְכָל שֶׁתַּהֲפֹךְ בּוֹ
מִשְׁתַּבְּרִים פָּנַי בְּאֵינְסוֹף פָּנָיו



"כְּכָל שֶׁהַלַּיְלָה יוֹרֵד
הַכְּפָר שָׁב לִהְיוֹת שָׂדֶה" ('שדות בין-ערביים')
וּנְשִׁימָה גְּדוֹלָה גְּדוּשַׁת חֲרָקִים
נָחָה קַלָּה עַל פָּנָיו.
הַתִּירָס גָּדֵל.
בַּחֹשֶךְ הַחַם
רוֹחֶשֶׁת צְמִיחַת גִּבְעוֹלָיו
וְהַמֵּתִים פּוֹקְחִים עֵינַיִם
אֶל שִׂיחָתָם הָעֵרָה הַנִּמְשֶׁכֶת
וְכָל אֲשֶׁר נִסְתָּר,
בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה הוּא צֶבַע –


                                     
"הַנָּהָר חוֹטְפֵנִי וַאֲנִי הַנָּהָר" ('הרקליטוס')

1.
וְעַל זִיזֵי הַסֶּלַע
קְרָעִים מִבְּשַׂר אֶצְבְּעוֹתַי
הַנִּכְשָׁלוֹת מִלֶּאֱחֹז

2.
וְהִשְׁתַּקְּפוּת פָּנַי שֶׁבַּמַּיִם
אֵינָהּ מַשְׂכִּילָה לִלְכֹּד
אֶת זְרִימָתָם



"...בַּצֵּל שֶׁמֵּעֵבֶר מִזֶּה,
בַּמַּמְלָכָה הָאַחֶרֶת, אֶהְיֶה אֲנִי, מְחַכֶּה לְעַצְמִי" ('הזקיף')
וּבֵינְתַיִם, בַּמֶּרְחָב הֶעָצוּם שֶׁל הַשֶּׁלֶג,
עוֹלִים כַּרְכֻּמֵּי הִרְהוּרִי, אֶחָד וְעוֹד אֶחָד
וּכְבָר רַבִּים מִסְּפֹר,
עֲדִינֵי צַוָּאר,
וּפְנִימָם הַצָּהֹב מַזְמִין
אֶל הָעֹמֶק הַקַּר שֶׁל הַקֶּבֶר.



"מַה לֹּא הָיִיתִי נוֹתֵן כְּדֵי לִזְכֹּר
שֶׁאָמַרְתְּ לִי שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתִי
וְלֹא יָשַׁנְתִּי עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר,
נִסְעָר וּמְאֻשָּׁר" ('קינה לזיכרון בלתי אפשרי')
עוֹד בְּגִיל תִּיכוֹן הֶחֱלַפְתִּי אֶת הַזִּכָּרוֹן בָּאֶפְשָׁרִי.
הֱיֵה, אָמַרְתִּי לוֹ,
לְטַעַם שֶׁל עוּגָה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי מֵעוֹלָם
וְהִצְטַנַּפְתִּי בּוֹ בַּחֹשֶךְ,
מַעֲבִירָה בַּסַּךְ לְנֶגֶד הָעֵינַיִם
שׁוּרַת אֵלוֹת אַצְטֶקִיּוֹת
שֶׁמִּתּוֹכָן אֶבְחַר לִי אֵם.
כְּשֶׁאֶמְצָא אֶת הָאַחַת וִיחִידָה
לֹא אִישַׁן, נִסְעֶרֶת, עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר.
וּבִשְׁעוֹת הַיּוֹם, כְּשֶׁהַכֹּל יִהְיֶה חָשׂוּף עַד בְּעָתָה,
אִישַׁן אֶת מְתִיקוּת הַטַּעַם,
פֵּרוּר אַחֲרוֹן נָמֵס בְּתוֹךְ כַּפִּית הַתֵּה.



"אָדָם עִוֵּר בְּבַיִת חָלוּל
...וְאֵין אִישׁ בַּמַּרְאָה" ('יום שבת אחד')
אֲנִי צוֹלֶלֶת אֶל כְּמוּסַת הָעִוָּרוֹן
וּמִי שֶׁדָּחַף אוֹתִי הַיּוֹם בַּמִּסְדְּרוֹן
נִשְׁכַּח, אֵינֶנּוּ עוֹד.
כַּף יָד אֲפֵלָה מְנֻקֶּדֶת הַבְלָחוֹת
עַל מִצְחִי, עַל עֵינַי.
הָעִוָּרוֹן הוּא אֵם.
רַכּוּתוֹ מְעַרְסֶלֶת בִּי קִנְאָה מָרָה וְזִכָּרוֹן,
מְקַבֶּלֶת אֶל תּוֹכָהּ אֶת
חִבּוּטֵי נְשִׁימָתִי,
מְשַׁלַּחַת אֶצְבָּעוֹת
לְכַבּוֹת לְמַעֲנִי אֶת תְּמוּנוֹת הַנִּרְאֶה.

לִהְיוֹת עוֹלָם.


         כל הציטטות נלקחו מתרגומיה של טל ניצן, מתוך שירי בורחס שפורסמו באנתולוגיות זהב החוסר-כל, עם עובד, 1992, ופעמון הפרא, הקיבוץ המאוחד/המפעל לתרגום ספרי מופת, 2000.


תצלום: דן זלצר