פלורינדה פ' גולדברג / טל ניצן | זיכרון מתוך כתב העת אורות, גיליון 3: בורחס

בשנות השישים, סטודנט לספרות באוניברסיטת בואנוס איירס הרגיש שהוא ממוקם בלב-לבו של העולם הספרותי. ובצדק: בעשור ההוא חרגה הספרות הלטינו-אמריקאית ממיקומה השולי ותפסה מקום מרכזי ורב-חשיבות בספרות העולם. אלה היו שנות ה"בּוּם", כפי שכונתה התופעה, שבהן סופרים כגון קורטאסר, גרסיה מארקס, ורגס יוסה, פוּאֶנטס, דונוסו ואחרים גילו לקוראיהם מציאות שונה ודרך חדשה לכתוב ולספר, ובואנוס איירס ומקסיקו סיטי היו הבירות של העולם הספרותי החדש הזה. אני זוכרת בגעגועים את ההתלהבות שבה היינו רצים כמעט יום-יום לראות אילו חידושים הופיעו בחלונות הראווה של חנויות הספרים הסמוכות לאוניברסיטה, וכיצד ספרים אלה נכנסו מיד לתוכנית הלימודים של מרצים נלהבים לא פחות מאיתנו.
מי שחולל במידה רבה את המהפיכה הזאת היה סופר ארגנטיני שהקדים את סופרי ה"בּוּם", והיה מבוגר מהם בדור אחד. שלא כמוהם, לא חיבר רומנים אלא טקסטים קצרים: שירים, סיפורים ומסות שבהם לא רק ייסד אסתטיקה חדשה, אלא אף ניתץ באופן אירוני ושיטתי את כל מערכת הרעיונות שעליה היתה גאוותה של מחשבת המערב. חורחה לואיס בורחס היה דמות מוכרת לנו, הסטודנטים, כמנהל הספרייה הלאומית ובעיקר כמרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה. נוכחותו הפיזית עוררה תחושה משונה: המודעות לכך שהאדם הזה, בן השישים, המהלֵך בזהירות בשל עיוורונו המוחלט-כמעט, הוא גאון ואף יותר מזה, סמל.
הקירבה וההערצה היו נפגשות בנסיבות מסוימות שחזרו ונשנו פעמים רבות. כשהיה יוצא מן ההרצאות שלו במבנה הישן של הפקולטה ברחוב ויאָמוֹנטֶה, היה בורחס הולך ברגל לביתו שברחוב מָאיפּוּ 994, במרכז בואנוס איירס. המרחק לא עלה על בלוקים ספורים, אבל תחילה היה עליו לחצות את ויאמונטה הסואן, עורק תחבורה מרכזי בעיר. בורחס היה נעצר בהיסוס על שפת המדרכה, ותמיד היה ניגש אליו סטודנט כלשהו, אוחז בזרועו ועוזר לו לחצות את הכביש. ברגעים הספורים הללו היה בורחס שואל את הצעיר או הצעירה לשמם וללימודיהם, ונפרד בתודה במדרכה שמנגד. בקרב הסטודנטים לספרות, העזרה לבורחס לחצות את הכביש היתה למין חובה פולקלוריסטית: כל אחד היה צריך לעשות זאת לפחות פעם אחת בחיים. אני עצמי זכיתי לכך פעמיים, ובשתיהן נגעה ללבי הצניעות שבה הודה בורחס על העזרה, כמתנצל על הטירחה.
בתחום מסוים מאוד, בורחס הציב בפנינו בעיה. אלה היו השנים שבהן עלו לגדולה התיאוריות הספרותיות – הפילולוגית, המארקסיסטית, הניו-קריטיסיזם האמריקאי ובעיקר הכוכב הזוהר של העשור, הסטרוקטורליזם הצרפתי. מלחמות ניתשו בין המרצים חסידי שיטה זו או אחרת, ואנחנו, הסטודנטים, החרינו-החזקנו אחריהם בלהט. בורחס, שלימד כאמור ספרות אנגלית, לא התעניין בתיאוריות, ובקורסים שלו התמקד בקריאת טקסטים ובהבנתם, ובניתוח הדרכים שבהן המילה יכולה לחולל את נס היופי האסתטי (שהוא תיאר אותו באחת ממסותיו ככמעט-התגלות של סוד היקום). העדרו של בסיס תיאורטי, לכאורה, היה ליהירות הנעורים שלנו חולשה שניתן להתייחס אליה בסלחנות רק משום שמדובר בבורחס, אך הוא עורר לא מעט הערות סרקאסטיות. היום, במבט לאחור, אני מבינה שבעניין זה, כמו ברבים אחרים, בורחס הקדים את זמנו והציע, בלי להזדקק לטרמינולוגיה מתוחכמת, קריאה כוללת שהוגדרה לאחר מכן כסמיוטית. לא במקרה הצהירו סופרים ותיאורטיקנים כמו אומברטו אקו ורבים אחרים על החובה העמוקה שהם חבים ליצירתו.
מלבד הפעמיים שחציתי איתו את הכביש, היו לי עוד שני מפגשים קצרים עם בורחס. בשל אילוצים של מערכת השעות שלי – לא מתוך זלזול בקורס שלו – למדתי ספרות אנגלית עם מרצה אורח, פרופסור חיימֶה רֶסט מאוניברסיטת באהייה-בלנקה. הקורס הוקדש לשקספיר ובמבחן המסכם היה עלינו לנתח יצירה שלא נלמדה במהלך הקורס. בחרתי בקומדיה הלילה השנים-עשר, אבל לא הצלחתי למצוא מספיק ביבליוגרפיה בנושא. מאחר שרֶסט לא התגורר בבואנוס איירס, אזרתי אומץ וטילפנתי אל בורחס לבקש ממנו עזרה, אף שידעתי שהוא שרוי במחלוקת עם גישתו של רסט. בורחס השיב לי באדיבות, ענה לשאלותי בעניין ושלף לי את המידע הביבליוגרפי מזיכרונו המופלא, בלי שום רמז לכך שמדובר בקורס של מתחרהו.
מן המפגש הרביעי הקצר עם בורחס נשארו לי שני דברים: זיכרון מכמיר לב, וחתימתו על אחד מספריו. בתום הרצאה שלו, ניגשתי אליו יחד עם רבים אחרים שבאו לברך אותו, וביקשתי שיחתום לי על קובץ של כל שיריו. בורחס, בישיבה, לקח את הספר ואת העט שקירבתי לידיו, חתם, נשא אלי את עיניו המעורפלות ובקול נבוך של ילד שחושש שעשה מעשה לא ראוי, שאל אותי: "כתבתי משהו?" הספקתי למלמל: "כן, בטח, תודה רבה," לפני שגרוני נחנק.
"לאחֵר, לבורחס, קורים הדברים", כתב באחד מן הטקסטים הידועים שלו, 'בורחס ואני'. על הדברים שקרו לבורחס התהלכו סיפורים שעם הזמן הרכיבו את האגדה שהתגבשה סביבו. פרטים על אודות בורחס "האחר", היומיומי, נודעו לי ולידידַי הודות למקריות שאז עוד לא ידענו להעריך אותה. לאחר מות אמו, שסייעה לו בעבודתו כמעט עד לימים האחרונים בחייה הארוכים, נאלץ בורחס להעסיק אסיסטנטים שעזרו לו בכל הנוגע לקריאה ולכתיבה, והתלוו אליו בנסיעותיו התכופות להרצאות שנתן באוניברסיטאות באירופה וברחבי יבשת אמריקה. לרוב היו אלה סטודנטיות לספרות. עם אחת מהן, מָרוּחָה (אחד מכינויי החיבה הרבים לשם מריה), בילינו ערבים רבים בבית הקפה "פלורידה", באותו רחוב ויאמונטה. בית הקפה, הסמוך לפקולטה למדעי הרוח, היה מקום מפגש לאינטלקטואלים ולסטודנטים. מָרוּחָה היתה נערה עדינה וביישנית – ואולי משום כך הסתדרה טוב כל כך עם בורחס, שדמה לה בכך. היא שיעשעה אותנו באנקדוטות קטנות, החל בהעדפה של בורחס למאכלים מסוימים ולתה צמחים, וכלה במורת רוחו כשאחד ממארחיו כינה את מָרוּחָה "מזכירה", בעוד הוא התעקש להגדירה באבירותו המיושנת כ"ידידה", בלי להבין, בתמימותו, שדווקא בכך הוא פותח פתח לאי-הבנות ומסב לנערה מבוכה רבה. לא ידענו אז שאנחנו עדים לתחילתה של תקופה חשובה בביוגרפיה של בורחס, שכן מָרוּחָה היתה עתידה להישאר איתו עד הסוף. שבועיים לפני מותו, לאות תודה על שהקדישה לו את חייה, נשא אותה בורחס לאישה ובכך מינה אותה ליורשת יחידה. כיום מריה קוֹדָמָה היא בעלת הזכויות הבלעדיות לכל יצירתו של בורחס, והיא שרויה בסכסוך מר ומתמשך עם בני משפחתו.
בין האנקדוטות שהרכיבו את אגדת בורחס בלטו אלה הקשורות לתגובתיו המהירות והשנונות במצבים מביכים ובלתי צפויים. אפיזודה אחת כזאת אירעה בתחילת שנות השבעים, כשהפֶּרוניזם – שבורחס תיעב עמוקות – שב והופיע במדינה. פעם אחת התפרצה חבורת סטודנטים פרוניסטים לאולם שבו העביר בורחס את שיעורו והכריזה על שביתה כללית בפקולטה. בורחס, בשלווה ובנימוס, סירב להפסיק את השיעור. דובר הקבוצה התרגז ואמר לו שאם יעמוד בסירובו ינתקו את החשמל בכיתה. בורחס חייך חיוך נוגה וענה: "אולי שמת לב, בחור, שלגבַּי אין לאיום הזה כל תוקף."

לפני שנים אחדות נתקלתי בפורום באינטרנט בעוד סיפור אופייני, מפי אדם שהודה שבמשך עשרים שנה שמר אותו בסוד, "יחד עם הכעס על שעשיתי צחוק מעצמי." המספר, שהיה אז סטודנט, השתייך לנוער הפרוניסטי, הפלג הלוחמני ביותר במפלגה, שבורחס סימל עבור חבריה את כל השנוא עליהם בארגנטינה: האריסטוקרטיה הישנה ושכבת האינטליגנציה האירופוצנטרית, להבדיל מזו הפטריוטית. יום אחד ראה את בורחס עומד על המדרכה ברחוב ויאמונטה ומחכה, כמסופר, שמישהו יסייע לו לעבור את הכביש. "תוך כדי כך שחשבתי לי, 'שיתפוצץ!', מצאתי את עצמי, לא יודע איך, אוחז במרפק שלו ועובר איתו את הכביש. כל כך התרגזתי על שנפלתי למלכודת עד שכנקמה, כשהוא שאל אותי מי אני ומה אני עושה, התזתי בתוקפנות: 'תדע לך, בורחס, שאני חבר בנוער הפרוניסטי.' בורחס לא ענה, אבל כשהגענו למדרכה השנייה הוא הסתובב אלי ואמר לי בחיוך: 'לא נורא, בחור, גם אני עיוור'."

תצלום: פלורינדה פ' גולדברג