נעמה צל | סיפור מתוך כתב העת אורות, גיליון 3: בורחס

היא ישבה מול המיטה, זקופה ומאופרת, חיכתה שיקום.
משהו החל להשתבש; אבל בה בעת הדברים נעשו צלולים מאוד. היא דימתה את זה לגוּלה שקופה שהתגבשה בתוכה, מכנסת הכל: הבעות פנים, מחוות קטנות, נשכחות ועתידיות – הנה: הוא מקמט את האף – רחוב שטוף שמש ברומא, הליכה תלושה בתל אביב, מבט מבולבל כשמצאה אותו, אבוד, באמצע רחוב ראשי. שִכחת מילים שכבר למד לומר בעברית: שלום, תודה, בבקשה. מה שלומך?
מישהו מנופף אליו ברחוב. במקרה הוא עבר דרך בית הקפה, שם שכח שקבע להיפגש עם החברים. האיש הנחמד מוביל אותו פנימה; ג'וזפּה מקסים כתמיד, מחייך אל המלצרית, כתמיד. אבל הוא יושב עימם, אמרו לה אחר כך, כמו עם חבורה גדולה של זרים אדיבים. ומחכה כבר להגיע הביתה: פונה אל הידיד שיושב לצידו ושואל אם יוכל ללוות אותו; ובכניסה לבניין הדירות, האם יוכל לעלות איתו עד לדלת הדירה.
בדיקות תכופות, שינה עמוקה על המיטה בסלון, שפתון וורוד נוצץ שדוהה בשעות הציפייה הארוכות מול המיטה, והקימה שלה, עכשיו, אל חדר האמבטיה: חידוד העיפרון הוורוד, שרטוט מסביב לקו השפתיים, משיחה נוספת של השפתון. הידוק השפתיים זו לזו.
היא מביטה במראה: היא בת חמישים ושלוש, ועדיין יפה. היא מנערת קצת את שׂערה הדק.
היא חייבת להתחיל לקרוא את החומרים שהרופא כינס עבורה בקלסר עבה כבר לפני שבוע: "הוראות לטיפול בדמנציה בשלביה האחרונים." זה היה התנאי. אבל אלוהים, היא מתקרבת אל המראה, מוחה את הגבשושית התכולה
שהצטברה בזווית העין, היא כמו נערת טיפש-עשרה עכשיו; כאילו מדובר כאן בירח דבש. היא מתרחקת מן המראה, מתבוננת במבט כולל בדמותה: השמלה הסגולה מתאימה מאוד לאיפור העדין שבחרה הבוקר.
הוראות לטיפול בדמנציה בשלביה האחרונים. היא מנסה להזדעזע; אבל תשומת הלב שלה שוב נודדת – הוא גונח חרישית – היא מביטה בספר שהניחה קודם על קצה המיטה: בורחס. היא מביטה בכריכה החומה; חומה-אדמדמה; חומה-סגלגלה; צהבהבה; היא זוכרת – פּרוּדה צלולה עולה מתוך הגוּלה השקופה – מתי קיבל ג'וזפה את הספר הזה במתנה. זו היתה הארוחה הראשונה שערכו בדירתם החדשה בתל אביב: "אולי זה ישכנע אותך ללמוד סוף-סוף עברית!" התמונה עולה בצלילות: סביב השולחן הגדול יושבים חמישה-עשר איש. יורם ברונובסקי מגיש לג'וזפה את תרגומו לעברית של האלף, טופח על גבו הגדול, לוחש משהו באוזנו וצוחק. ג'וזפה מביט אליה מעבר לשולחן, מחייך בזהירות.
היא מביטה בהם: היא זוכרת את התחושה; כי בארבעת החודשים הראשונים שלהם בתל אביב (הנה, היא מביטה בג'וזפה מוקף בחבריו החדשים, הנה, ג'וזפה מתעורר) – נראה היה שהדברים, סוף כל סוף, נפתרו. בתל אביב הם היו רק שניהם, מאוהבים, בדירתם הקטנה (אבל הוא היה אומלל כל כך, בודד כל כך), לבדם בכל העולם.
מאז מה שקרה ברומא, היא בוחנת תמיד את העיניים. כי בהתחלה היה לה קשה להבחין: ג'וזפה נשאר אוהב, מנחם. אבהי. אבל משהו במבט השתנה; ובאחת מן החזרות היא הביטה בו משוחח עם הוויולנית של האנסמבל: נימת הקול, הידיים, והעיניים: העיניים שלו נצצו.
היא הביטה בזה. מנהל ההצגה ששוחחה איתו לפני רגע החריש גם הוא. ולאחר כמה רגעים, אמר לה בשקט: טוב, את יודעת איך ג'וזפה. היא לא הגיבה. עורפה התקשח. את יודעת איך הוא, ג'וזפה תמיד היה זקוק לחידוש. אבל את הרי צעירה, הוא אמר, את יודעת איך זה אחרי שמתחילים קצת להתרגל (לא, היא דווקא לא ידעה, היא לא היתה זקוקה לשום חידוש) אבל את יודעת, הוא אמר, ג'וזפה אף פעם הוא לא אהב מישהי כמו שהוא אוהב אותך, אמר והביט יחד איתה בוויולנית שהתפקעה פתאום מצחוק, ובג'וזפה, מניח יד על כתפה, שלא תמעד.
דליה! – היא זוכרת את נימת הקול: עמוקה, גרונית. מתפעמת. דליה! אף פעם לא הכרתי שם יפה כל כך! ד-ליה. איך שזה מתנגן – היא לא הכירה אותו באופן אישי, אבל כבר שמעה על הצ'לן המבוגר שנוהג להגיח לחזרות של ידידו ולהתאהב בחברות האנסמבל הצעירות. המורֶה שלה הזהיר אותו: אסור להסיח את דעתה של דליה, זה שלב מכריע בקריירה שלה. אבל היא לא
הוטרדה מכל זה, אותה זה שיעשע: ההיקסמות, ההתפעמות הילדותית. זה לא הצליח לחלחל אל סדר יומה הנוקשה (אבל השם שלה נהיה פתאום, בפיו של ג'וזפה, יפה כל כך) – דליה! הוא הגיח אל חדר החזרות בהפסקה הקצרה, כמו סופה חמימה: דליה העדינה! האצילית! המילאנזית! האם גבר דרומי כמוני יכול לבשל לך ארוחה?
ומבעד לסלסולים, בבת אחת: העיניים החומות, הטובות. הוא הביט בה במבט רך שזיעזע אותה; והעיר בה רעב עמום, אינסופי, שקודם לא ידעה על קיומו.
היא יודעת טוב מאוד עד כמה היא נראית מגוחכת עכשיו. יושבת מאופרת על הכיסא. אבל מה היא יכולה לעשות אם השבועות האחרונים הם המאושרים בחייה, בחייהם, מזה זמן רב כל כך? כל יום, בערך באחת-עשרה בבוקר, ג'וזפה מתעורר. היא ניגשת אליו; וכשהוא מביט בה – במשך כמה דקות ארוכות, הוא לא מזהה. בבקרים האחרונים מספר הדקות אפילו מתארך. בפעם הראשונה שפקח אליה עיניים מבולבלות כמעט נפלה במקום. היא נמנעה במשך דקות ארוכות מלפגוש שוב במבט הנבוך הזה, אבל אחר כך הציצה: בין הגוונים השונים של המבט המכיר והזר חליפות, התחבא ניצוץ. לקח לה כמה דקות לזהות: הניצוץ הישן, האבוד – "חוקי ההתיישנות של ג'וזפה," כינו את זה באנסמבל – הניצוץ ההוא מופנה אליה. שוב, אליה.
אז זה באמת כמו ירח דבש; כי היא זורחת. בשבועות האחרונים היא זורחת: היא מתלבשת כמו שלא התלבשה זמן רב, היא מקפידה על האיפור, כמו שלא הקפידה זמן רב. וכשירדה אל בית המרקחת השכונתי לחדש את מלאי התרופות, הבחינה שהם מוכרים שם גם תכשירי איפור. אז שאלה אם יש להם את הסומק של רבלון: צבע ורדרד-בהיר. "את נראית נהדר," אמרה לה הרוקחת בנימה חשדנית, מגישה לה את התרופות ואת הסומק בשתי שקיות נפרדות. ("האישה הצעירה שלו, יוצאת סוף-סוף לחופשי" – אבל מה זה אכפת לה?) כי הם, עכשיו, מאוהבים. ומיום ליום הניצוץ מתחזק: מיום ליום, ג'וזפה פחות ופחות מזהה. היא משלמת לרוקחת ויוצאת משם מהר. היא זוהרת; וצריכה להעמיד פני אבֵלה. אבל מה זה אכפת לה? כי היא מאושרת, עכשיו.
מאושרת, מאושרת, מאושרת (היא מגוחכת); והרגעים האלה: כמו מתנה מאהוב יקר שעומד לנסוע רחוק.
אבל עכשיו כבר קרוב לשתיים. וג'וזפה עוד לא התעורר.
היא באמת חייבת לגשת כבר אל הקלסר ההוא; הרופא הסביר לה הכל: האם היא באמת מוכנה לקחת על עצמה את הטיפול בג'וזפה? היא צריכה להבין קודם, היטב, במה מדובר. כל עוד הוא פוקח עיניים בבוקר, מגיב לשאלות, מסוגל לזהות את הקרובים אליו, אפשר להשאיר את המצב כמות שהוא. אבל קצב ההידרדרות מהיר, ובשלבים האחרונים של המחלה החולה ישן יותר ויותר, עד שהוא ישן רוב היום. גם אם לא ימות ממש, אמר, ולמראה מבטה העיקש המשיך בזהירות, גם אם לא ימות ממש, יהיה בעצם כמו מת. אז מה ההבדל, אם ישהה כאן או בבית-אבות, שם יוכל לטפל בו צוות מקצועי?
ובינתיים זה התנאי להשארתו בבית: היא צריכה לרשום בדיוק כמה זמן הוא מצליח להישאר ער בכל פעם שהוא פוקח עיניים. הזמן יתקצר ויילך מיום ליום; אם לא יצליח להישאר ער יותר מכמה דקות – הם יצטרכו להתחיל לחשוב; עליה להתכונן. המיטה תוּצא מן הסלון והספה תוחזר למקומה – בצלילות פתאומית, רגע אחֵר:
בוקר, כחודש לאחר המעבר לתל אביב. היא מכורבלת בתוכו על הספה. עוד כמה דקות היא צריכה לצאת אל הפילהרמונית. והיא מרגישה בדיוק אז, שזה, ככה, עכשיו – זה האושר. באנסמבל התייחסו אל "הנטייה של ג'וזפה לנשים" כאל חוק טבע; אבל מה הם יודעים? ומלבד זה, האנסמבל ההוא נשאר מאחור. הוויולנית ההיא, נשארה מאחור. ואחרי כל מה שכבר קרה, מציפה אותה תקווה: אולי סוף-סוף, אחרי שעברו את כל המשוכות, הם יכולים שוב להיות רק שניהם; ככה בדיוק.
הוא זהיר. הוא עדין איתה מאוד, עכשיו.
אחרי כל מה שקרה, הוא מגיש לה את הבדידות הזו, כמו מִנחה.
היא עומדת בפתח הדירה, מניחה את הכינור בפינה. אבל היא שמה לב: משהו השתנה. ספרים פתוחים על השולחן; הווילונות, החלונות – פתוחים; היא נכנסת פנימה. הוא מגיח מן המטבח, מגבת על כתפו, (הוא חוזר לבשל?) הוא מסתובב אליה והעיניים שלו – אלוהים – העיניים שלו נוצצות.
היא מחייכת אליו חיוך קרוע וניגשת אל הסיר. היא לא רוצה להבהיל אותו, הם פותחים בקבוק יין, ולאט-לאט הוא מתחיל לספר: רק היה זקוק למזג האוויר המתאים! כי פתאום ראה: הים, השמש, הרחובות המרופטים; והאנשים! הם חיים, האנשים פה, חיים! (אבל למה זה מעורר בה קינאה?) והאם ידעה שמתרגמים פה את כל הסופרים שהוא אוהב לעברית! הוא פגש איש בקפה, הם החלו לשוחח (אז היה מפגש שעורר את כל זה); מתרגמים פה את אלזה מורנטה! את נטליה גינצבורג, שהיא אוהבת! האם ידעה? האם קראה את נטליה גינצבורג בעברית? הוא לא היה מעלה על דעתו! מי היה מאמין: כאן, בתל אביב. ומתרגמים כאן גם מספרדית – האיש הנחמד שהתחיל לדבר איתו בקפה, סיפר לו שהוא-עצמו מתרגם עכשיו לעברית את האלף של בורחס!
היא עומדת בפינת בית הקפה. השולחן התרחב: אנשים רבים יושבים שם עכשיו, מסביב לג'וזפה, מדברים וצוחקים. הם עדיין לא מבחינים בנוכחותה.
היא מרגישה כמו ילדה בדרך לבית הספר, אוחזת בידה את תיק הכינור. החזרה עומדת להתחיל בעוד עשר דקות (היא תיקח כבר מונית). איך זה שדווקא כאן, בישראל, היא מרגישה זרה כל כך, בודדה כל כך?
ואולי הוא כבר הכיר מישהי.
את מי הוא אהב, אז.
האם היא היתה כבר בתמונה.
הוא השתדל מאוד לגונן עליה, אבל היו חרכים: מבט בוחן של חבר שהגיע הביתה; קריצה אגבית; חיוך אבהי שהופנה אליה; נימה סלחנית.
אבל למה היא נפצעת עכשיו – כי הוא לא קם. שתיים בצהריים והוא לא קם. היא לא רוצה לרשום כמה זמן הוא ישן – אבל הבטיחה לרופא – היא כבר יכולה להרגיש איך הדברים מתחילים להתנדף, לאט-לאט להיעלם, כאילו לא היו מעולם, מישהו עוד ישאל האם כל זה היה, בכלל, מעולם – היא חייבת להתחכך: היא בוררת את הרגעים הכואבים ביותר, הם נותנים לה תחושה. כל מה שניסתה להתגונן מפניו הוא בדיוק מה שהיא מחפשת עכשיו – להיפצע – והיא נאחזת: סלון הדירה בתל אביב. ג'וזפה שרוע על הספה ומקריא לה בקול רם:
Salomon saith: There is no new thing upon the earth. So that as Plato had an imagination, that all knowledge is but remembrance; So Salomon giveth his sentence, that all novelty is but oblivion.*
העיניים שלו נוצצות. "איזה יופי"; הוא פונה אליה.
היא מביטה בניצוץ הזה. היא מביטה היטב בניצוץ הזה. "תקריא לי את זה שוב," היא אומרת.
הוא מביט בה מעל לספר; בהיסוס, הוא מקריא לה שוב את הפיסקה.
היא נתקפת פתאום שיעול שהיא לא מצליחה להתגבר עליו. היא משתעלת דקה ארוכה; לאחר כמה רגעים היא אומרת, "אבל," ומשתעלת, "אבל, אם אנחנו יודעים בעצם הכל, וכל חידוש הוא רק שִׁכחה," היא בולעת רוק,

מתאמצת להשקיט את השיעול, "אם כל חידוש הוא רק שִׁכחה, אז למה צריך להימשך כל הזמן אחרי דברים חדשים?" היא שואלת.
ומשפילה את מבטה.
הוא מניח את הספר על שולחן הקפה ומביט בה.
אבל היא נסוגה; השיעול מתגבר. מחדר השינה נשמע צלצול טלפון והיא יוצאת לענות.
ג'וזפה מביט בה יוצאת מן הסלון. הוא מחזיר את מבטו אל הספר. ועונה לשאלתה, בינו לבינו: כי אנחנו בני אדם. ובני אדם שוכחים.
הוא זז קלות; הוא גונח חרישית. מה התחושה שמלווה את התמונות המעורפלות שחולפות מול עיניו – עוול, כלפי מישהו אהוב; מישהי אהובה; בת. מישהי שהיה צריך להגן עליה והופקרה. מישהי שהבטיח לה מנוחה – הוא זז, הוא מתחיל לפקוח את העיניים –
הדמות מצטיירת מולו, קווי המתאר שלה מתעצבים – הוא מחייך – כי הוא רואה אותה.
איזו אישה יפה.
עדינה;
כמו ציור. הוא מביט בה בפליאה. העיניים שלה צוחקות; היא בוכה.
למה היא בוכה?
הוא מתרומם קצת, הוא מצליח להושיט אליה יד –
היא אוחזת ביד הזו. ביד הקרירה. היא אוחזת בה. לרגע הזה ציפתה כל הבוקר: העיניים הטובות מנצנצות אליה, מופתעות, רואות אותה בפעם הראשונה. ככה, עכשיו – זה האושר. העיניים שלו נעצמות. היא לא תרשום בקלסר ההוא כלום.
היא חולצת נעליים ונשכבת עליו בזהירות, כורכת את ידיו סביב גופה. היא מהדקת את אחיזתו סביבה ועוצמת את עיניה לאט. כבר שתיים בצהריים, היא נאנחת אנחת רווחה עמוקה. שתיים בצהריים, והולכים עכשיו לישון. 


*  מתוך 'בן האלמוות' לבורחס.



תצלום: יורם קופרמינץ