אביטל גלוברמן | שיר מתוך כתב העת אורות, גיליון 3: בורחס


מִשְׁקָפֶיךָ כִּמְעַט נִשְׁמָטִים, עֵינֶיךָ טְרוּטוֹת.
לִפְנוֹת עֶרֶב בְּבֵית סִפְרִיָּה עִירוֹנִית.
לֹא אָבוֹא בְּיָדַיִם רֵיקוֹת,
בּוֹנְסַאי חֶרֶס בְּיָדִי, זִכָּרוֹן מְעֻמְעָם,
הַאִם נִפְגַּשְׁנוּ בֶּעָבָר?

סֶנְיוֹר, בְּלִי הֶסְבֵּרִים,
מָה אִם אֹמַר לְךָ שֶׁבַּקַּיִץ הַזֶּה
תָּשׁוּב לִהְיוֹת יֶלֶד, גָאוּצ'וֹ מֵהַפַּרְוָרִים.
מָה אִם אֹמַר, לְלֹא מַצְפֵּן, לְלֹא מַפָּה,
בּוֹא לַמִּדְבָּר שֶׁלִּי.

בּוֹנְסַאי חֶרֶס נוֹפֵל מִיָּדְךָ,
הַחוֹל מִתְפַּזֵּר בֵּין אֲרִיחֵי הָרִצְפָּה,
מַצְמִיחַ מִדְבָּר בֵּין הַסְּפָרִים,
מוֹלִיךְ לְאָבְדָן בֶּהָרִים.

אַל תִּבְרַח, אֲנִי מְנַסָּה לְהַסְבִּיר בִּשְׂפָתְךָ,
אַךְ רִיצַת הַמִּלִּים כְּרִיצַת הַחֲלוֹם בִּשְׂפָתִי.
וְאַתָּה הַפּוֹתֵחַ בִּשְׂפַת הָאֲוִיר הַטּוֹב
נֶחֱרָד לְגַלּוֹת כִּי בְּפִיךָ לְשׁוֹן יְלָדִים.

הִנֵּה שְׁנֵי סוּסִים כְּבָר רוֹקְעִים בַּקַּרְקַע, מְחַכִּים.
עֵינֶיךָ טְרוּטוֹת,
אֵין מַפָּה וּמַצְפֵּן שֶׁיִּלְחֲשׁוּ מִזְרָח מִזְרָח,
רַק הַמִּדְבָּר חוֹשֵׂף מִסְתָּרָיו:
הָרִים יַעֲלוּ וְיִשְּׂאוּ כְּיֶלֶד, יוֹדְעִים לְנַפְשׁוֹ,
מְאַיֵּם לַמִּזְרָח אַךְ רָץ מַעֲרָבָה כָּל עוֹד רוּחוֹ.

הָאֲוִיר הַטּוֹב נִתְעַרְעֵר בַּסּוּפָה.
סוּסֵינוּ וְרוֹכְבֵיהֶם נִתְכַּסּוּ מַחְשְׁבוֹת חוֹל
וְלֹא נוֹתַר אֶלָּא חָרָךְ לִרְאוֹת דַּרְכּוֹ
בֵּית חַוָּה –
דְּמוּת תֵּצֵא מִמֶּנּוּ, וְצִלָּהּ.

מַשֵּׁשׁ וְדַע, סֶנְיוֹר,
כָּל הַחַוּוֹת דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ,
רוֹכְבוֹת מִתְגַּבְּהוֹת מֵעַל הַבָּתִּים,
צִלְלֵיהֶן מֻטָּלִים עַל מַדָּפִים,
מִיָּד אֶמְזֹג לְךָ כּוֹס גִ'ין.

קַח אוֹתָהּ בִּשְׁתֵּי יְדֵי יֶלֶד,
הַבֵּט בַּנּוֹזֵל בְּמִשְׁקְפֵי הַזִּקְנָה.

נַעֲצֹם עֵינַיִם, נָסִיט אֶת הַסְּפָרִים –
אַתָּה מַתְחִיל לְהִזָּכֵר,
כְּלוֹמַר, מְסַיֵּם לִשְׁכֹּחַ דְּבַר מָה אַחֵר,
וּמִתְפַּנֶּה לִרְאוֹת, מַשְׁמָע לִתְפֹּס, מַשְׁמָע לֶאֱהֹב,
בֵּית חַוָּה רָחוֹק, כְּלוֹמַר אוֹתִי.

בָּאתָ אֶל בֵּיתִי, אֲבָל לֹא בְּחַיֶּיךָ.

לֹא בַּמֵּאָה הַזּוֹ, אוּלַי בַּמֵּאָה שֶׁלִּי.


אביטל גלוברמן הקריאה את השיר במסיבת ההשקה: