ונדה יוקנאיטה / טל ניצן | שיחה מתוך כתב העת אורות, גיליון 3: בורחס


בעקבות משבר כתיבה שחוותה, הרגשה שהטקסט מתכווץ במקום להתרחב, שאינה מצליחה לאלץ את השפה להביע בדיוק את מה שהיא מנסה לומר, עברה הסופרת הליטאית ונדה יוּקנָאיטֶה (Vanda Juknaite) מכתיבת רומנים לכתיבה תיעודית. מתוך הכרה שחייו של בן אנוש נעלים על כל טקסט ספרותי-אמנותי, גמלה בה התנגדות ל"כתיבה מרהיבה על שום כלום". בשנת 2002 פירסמה את הספר קולי בוגד בי, העוסק במציאות הפוסט-סובייטית הקשה בליטא וכולל שיחות עם ילדים חסרי בית, שיוקנאיטה אירגנה מחנות קיץ למענם. הספר, שנבחר לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר שראו אור בליטא באותה שנה, רצוף 'שתיקות' – רווחים, קטיעות, פסיחות: "ניסיתי להגיע אל קצה השפה," אמרה יוקנאיטה בראיון, "היכן שלא נשארו עוד מילים, היכן שנותר רק קול השריטה, המלמול, היבבה." כהסבר לבחירתה לעסוק בילדים, ציטטה את זיגמונד באומן מתוך ספרו אהבה נזילה: ''רק אצל ילדים אפשר למצוא, ללכוד ולשמֵר (ורק לזמן-מה, רק לזמן-מה) אנושיוּת ראשונית ועקבית."
גם בספרה הבא, נֶהְגָה בחושך, התמקדה יוקנאיטה בילדים מוכי גורל: הספר הוא רצף של שיחותיה עם ילדים פגועים במוסדות שונים. על אופן שיחתה איתם אמרה: "ההקשבה היתה הרבה יותר חשובה מהשאלות... היה צורך בזהירות כמעט חייתית. התקשורת עם אדם חירש, כשהוא מקבל אותָך למעמקי עיניו – טוהר שכזה הוא כמעט קשה מנשוא. וילד עיוור שומע אותָך נושמת. כל יום התפללתי במשך שעה, כי לא ידעתי מה עוד אוכל לעשות, והקשבתי למה שיכולתי לשאול אותם." כשנשאלה אם אינה חוששת שספרה טורד-המנוחה ייבלע באינספור הספרים הנעימים הרואים אור, השיבה: "חששתי מאוד עם הפרסום של כל אחד מספרַי. לגבי נֶהְגָה בחושך לא היה לי רגע של פקפוק. הוא יצליח כמו ילד. הוא יצוף אל פני המים וישרוד."


מתוך שיחה עם לוֹרֶטָה
המרכז הליטאי להכשרת עיוורים ולקויי ראייה

ו"י: חייך כילדה היו מלאים כאב. מה את חושבת עליהם?
לורטה: אני חושבת שהם ממש יפים. אנשים שמאוכזבים בחיים, אולי לא ממש חוו אותם, אני לא יודעת. אבל אנשים כאלה קיימים, כאלה שמאוכזבים בחיים.
ו"י: בהחלט לא חסרים אנשים כאלה.
לורטה: החיים באמת יקרים לי יותר מכל דבר אחר, והדבר הכי יקר בחיים, לפחות הכי יקר עכשיו, זו אמא שלי.
ו"י: למה?
לורטה: כי בסופו של דבר, אמא שלי נתנה לי חיים, גידלה אותי, והיא מטפלת בי.
ו"י: את רוצה להגיד שהיא חלק מהחיים שלך?
לורטה: כן, כרגע היא חלק מהחיים שלי. אם כי, לאט-לאט, התחלתי לקחת על עצמי את התפקיד שלה.
ו"י: את נהיית זו שמטפלת באמא שלך?
לורטה: כן. עכשיו אני נהיית יותר דומה לה. לכן היא כל כך חשובה לי.
ו"י: כי לאט-לאט היא נהפכת לילדה שלך?
לורטה: זה מה שהיא אומרת: אני הילדה הזקנה שלך. פעם היא היתה אומרת לי שהביצה לא יכולה ללמד את התרנגולת, ועכשיו היא אומרת להפך, שביצה יכולה ללמד את התרנגולת יותר מהתרנגולת את הביצה.
ו"י: למשל?
לורטה: היו פעמים שאמרתי לה שעומד לרדת גשם, כי אני יכולה להרגיש בזה יותר טוב מאדם רואה. השכנים שלנו יכולים להעיד על זה. אני יודעת מתי הולך לרדת גשם לפי הריח באוויר. פעם אמרתי לאמא שלי: לכי לחנות, אני מרגישה שעוד מעט תתחיל סערה. והיא ענתה אז: ביצה לא יכולה ללמד תרנגולת, אני יכולה לראות את השמיִם בעצמי.
ו"י: והסערה באה?
לורטה: כן. כן. בהתחלה היה מין ריח בוער בחוץ, אבל השמיִם עוד היו בהירים. אחר כך הם התעננו.
ו"י: מאיפה בא ריח האש הזה?
לורטה: אני לא יודעת. אולי האטמוספרה מתכוננת לסערה.
ו"י: היא מתחממת?
לורטה: אולי האטמוספרה מתחממת, לכן זה קורה. כמו כשכבל מאריך נשרף. זה די מרומז. צריך להריח את זה בזהירות, בעדינות. אי אפשר לקלוט את זה כמו שקולטים, למשל, ריח של בצל שמטגנים.
ו"י: אף פעם לא ראית?
לורטה: אף פעם לא ראיתי, אבל אמא שלי אומרת שכשנולדתי הגבתי קצת לאור.
ו"י: איך את לומדת על העולם?
לורטה: אני מדמיינת אותו דרך המגע. איך להסביר את זה? העולם הוא הכל, ריח, מגע, קולות, הדברים שאני יושבת עליהם, הכל סביבי. זה מה שהעולם בשבילי.
ו"י: כואב להיות עיוורת?
לורטה: לא. לגמרי לא. לפעמים אני אפילו מאושרת. לפחות אני לא פגועת מוח. ברור שזה לא מאוד מעודד את אמא שלי, לשמוע את זה. פעם הייתי עם איזה מְתקשר, אדם ביו-אנרגטי, והוא שאל אותי אם אני רוצה לראות. ואמרתי: לא. אני רוצה להיות כמו שאני.
ו"י: למה?
לורטה: כי אני לא מבינה מה זה לראות. אני לא יודעת מה זה מראֶה או תמונה, איך זה באמת נראה. אני רוצה להיות בדיוק כמו שאני.
ו"י: כמו שאדם רואה אף פעם לא ירצה להיות עיוור?
לורטה: ככה אני מסבירה את זה. זה בדיוק אותו דבר. אני לא מבינה למה אנשים רואים לא יכולים לדמיין חיים של אדם עיוור. אני לא יכולה להתחיל לראות, אבל הם יכולים לעצום את העיניים.
ו"י: סתם לעצום את העיניים נשמע די פשוט.
לורטה: פעם נתתי לאמא שלי להריח פרח שעוד לא נפתח. היא אמרה שאין לו שום ריח, אבל בשבילי היה לו ריח ירוק. הרבה אנשים רואים אומרים שלמיִם אין ריח, אבל אני מריחה אותם. אפילו לשני דברים שונים חסרי ריח, יש ריח. אנשים רואים אומרים שלדברים האלה אין ריח. אני מסכימה שהם חסרי ריח, אבל בדרכים שונות. אז זה אומר שיש איזשהו ריח.
ו"י: זה נכון שהשמיעה מחליפה את הראייה אצל העיוורים?
לורטה: פעם כשהייתי קטנה סבתא שלי לקחה את הכוס שלי. אמרתי לאמא שלי שסבתא לקחה את הכוס שלי. אמא שלי אמרה לי שהכוס בטח לא היתה שלי. היא צריכה לראות הכל בעיניים שלה, ואני שומעת הכל לפי תווים. הכוס, כל דבר שהוא, מצלצל, יש לו תו. כשנוקשים בכפית על כוס, היא מצלצלת. כמו שפעמון מצלצל. דברים שמצלצלים לא יכולים לצלצל בלי תווים. הם פשוט לא יכולים. לכל כוס, גם אם היא זהה לאחרות, יש צליל מיוחד משלה. אי אפשר לייצר שתי כוסות זהות, על המילימטר. אני חושבת שבאמת אי אפשר. אפילו שתי חצוצרות דומות לא יישמעו אותו דבר ביחד. זה יישמע כאילו שני קולות מנגנים, לא אחד. לעץ, כמובן, אין תווים, אבל בכל זאת הוא נשמע. אפשר לנחש איזה עץ זה.
ו"י: האם אחותך היתה אחת המתנות היקרות בחיים שלך?
לורטה: היא היתה החברה הכי טובה שלי. אני קוראת לה האמא השנייה שלי כי היא טיפלה בי אפילו יותר בדאגה מאמא שלי. אחותי היתה גדולה ממני בעשר שנים.
ו"י: היא ראתה?
לורטה: היא ראתה. היא כל כך דאגה לי, והיא ניקתה את החדרים, אפילו שהיא כתבה ביומן שלה שזאת הדרך שלה להחזיק את הכאב בלב.
ו"י: מה היה הכאב בלב שלה?
לורטה: אולי היא ניחשה את המוות של עצמה. מה אני יודעת? היא אף פעם לא סיפרה לי. מאיזושהי סיבה היא בכתה לעתים קרובות.
ו"י: ניסית לנחם אותה?
לורטה: רציתי. העניין העיקרי הוא שאמא שלי התחילה להיות יותר קשוחה איתה. אחותי, בתגובה, נסגרה עוד יותר.
ו"י: זה היה אז שאמא שלך התחילה לשתות?
לורטה: אחרי שאחותי מתה היא התחילה לשתות הרבה. טוב, כמובן, היא שתתה גם לפני זה.
ו"י: אחותך מתה, אביך מת, אמך התפרקה, נשארת לגמרי לבד. מה הרגשת בלב?
לורטה: כאב. כאב כל כך חזק שלא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להיות לבד. דיברתי עם רשמקולים, עם שולחנות. וגם שרתי, ורצתי בסיבובים. נראה לי שעשיתי את זה בגלל הכאב, ואולי מתוך בדידות. זה היה כל כך כואב.
ו"י: איך יכולה ילדה קטנה לשאת את כל זה כשאין אף אחד שיחבק אותה, שיעטוף אותה, שינחם אותה?
לורטה: הלב שלי היה כל כך משותק. אחרי שאחותי מתה השתניתי. התחלתי לעשות הכל בעצמי. לא נתתי לאמא שלי להיכנס. רחצתי את עצמי. אחותי היתה מסרקת אותי, דואגת להופעה שלי. עכשיו אני מסתרקת בעצמי, אלא אם כן אני הולכת לקונצרט, אז מישהו אחר בודק איך אני נראית. אני זוכרת את הידיים של אחותי, ועכשיו הכל שונה. השתניתי לגמרי, נהייתי יותר עצמאית.
ו"י: היית אומרת שהסבל עשה אותך חזקה יותר?
לורטה: לא ממש. הרגשתי כל כך חסרת אונים.
ו"י: למה את סולחת לאמא שלך, ולמה את לא מוכיחה אותה על שהיא לא דאגה לך כראוי?
לורטה: אני לא מגנה אותה כי אני כל כך אוהבת אותה. ובכל מקרה, זה לא שהיא לגמרי לא מטפלת בי. היא דאגה לי ותמכה בי, בילינו יחד. זה לא כאילו תמיד רק רע. אם היא מתנהגת לא טוב אולי זה לא מתוך רצון רע. היא סיפרה לי שסבתא שלי התעללה בה כשהיא היתה קטנה, שהיא היתה שותה הרבה, לא באה הביתה. הילדים של סבתא שלי, בגיל חמש, היו עולים על כיסא כדי להגיע לכיריים ומבשלים לעצמם אטריות.
ו"י: בכל זאת, איך את מצליחה להחזיק את עצמך?
לורטה: לפעמים קורה שאני לא מצליחה לשלוט בכעס שלי. אבל אז אני אומרת לעצמי, זה לא מתאים לי, לא מתאים לי. אני לא עוצרת את הדמעות שלי, אפילו אם הן היו יורדות לי עכשיו, זה היה בסדר. אני מרגישה כאילו חלק גדול מזה הוא חלום. אני אתעורר והכל יהיה בסדר. אני לא מאמינה שהאהובים שלי לא פה. עדיין לא הפנמתי את זה, אפילו שהפסיכולוגים אומרים לי שאני צריכה לקבל את העובדות.
ו"י: את יודעת משהו על אושר?
לורטה: מה – מהו?
ו"י: מהו?
לורטה: אושר... אושר הוא גיוון.
ו"י: גיוון?
לורטה: איך להסביר? זה עצב, עונג, פחד, וצחוק, הכל מעורבב.
ו"י: חוויות שונות ביחד?
לורטה: אם יש יותר מדי עצב, זה יהפוך לצער. אבל אם יש קצת מכל דבר בחלקים שווים, אז זה אושר. בשבילי, החיים עצמם מלאים שמחה.
ו"י: שאלתי את יוּסטַס: מה ההבדל בין עולם הרואים ועולם העיוורים? הוא אמר שכשאדם מביט בפרח הוא עלול לא לראות כמה שהוא עדין. את בטח מכירה את הדברים הכי עדינים בעולם?
לורטה: במונחים של חוויות רוחניות, זה מוזיקה. בשבילי, העולם כולו עדין. ברור, לא כל מה שקיים בעולם הוא עדין. לא כל מה שמקיף אותי עדין. חוויתי בחיים לא רק עדינוּת אלא גם אכזריוּת. פעם כשהייתי בת שלוש וחצי, אני זוכרת את זה, שיחקתי עם כמה חברים בחצר ואמרתי להם שאני רוצה לראות ציפור, יונה. רציתי לגעת בה אבל לא יכולתי כי היא עפה. אז ילד אחד נתן לי חוט ברזל עם פירור בקצה. היונה ניקרה בפירור ובלעה את חוט הברזל. הם עשו את זה במיוחד בשבילי, כדי שאוכל לתפוס אותה. ונגעתי בה. אני ממש זוכרת איך הילדים בחצר לימדו אותי על אכזריות. הם תלשו לה את הכנפיים ואמרו: תראי איך היא סובלת. ראיתי אותה בוכה. היא צרחה, ניסתה לעוף, אבל לא הצליחה. והילדים אמרו: הו, תראי איך את מענה את היונה.
ו"י: אז הילדים עינו את הציפור למוות.
לורטה: הם עינו אותה למוות. הרגע הזה לגמרי נשאר איתי.
ו"י: למה ילדים הם כל כך אכזריים?
לורטה: אולי הם לומדים את זה מההורים שלהם. בעצם לא. לא, לא, לא. אני לא יודעת. לא הייתי רוצה לעשות את זה לאף אחד כי אני יודעת כמה זה כואב. אני לא יודעת למה הם עושים דברים כאלה. אני לא יודעת. לא יכולה להגיד.
ו"י: קרה פעם שרצית להטיח משהו באלוהים?
לורטה: לא. אף פעם לא הרגשתי רצון כזה. אף פעם.
ו"י: הוא קיים?
לורטה: הוא קיים. אני חושבת שכן. אני מדמיינת אותו כמו מישהו מחלום. בלי גוף, רק קול, כי אנשים אומרים שאלוהים הוא בלתי נראה ואי אפשר לגעת בו, אז אני יכולה רק לשמוע אותו. זה הכל. לא תמיד אני מאמינה בו. לפעמים אני מדמיינת אותו עם קול כזה, לפעמים עם אחר. אבל אני כן מדמיינת שיש מישהו על ידי. מיום שנולדתי דמיינתי שיש מישהו על ידי. אם לא הייתי ממציאה מישהו, היה לי באמת קשה. לא הייתי מסוגלת לחיות.
ו"י: את רק מדמיינת או גם מרגישה?
לורטה: אני מדמיינת ומרגישה. אני לא יודעת איך להסביר את זה. אני חיה, כמו שאמרתי, חיים כפולים. אמיתיים ודמיוניים.
ו"י: מה זה חיים אמיתיים ודמיוניים?
לורטה: החיים האמיתיים הם אלה שאני יושבת בהם עכשיו. אני באמת חיה, אני באמת לומדת. והלא-אמיתיים – אלה הדמיוניים. אני חיה בהם בדיוק כמו באמיתיים. יש לי חבר דמיוני אמיתי, אפילו שהייתי רוצה שהוא יהיה לי גם בחיים האמיתיים. אני רוצה את כל הרגשות, אהבה, וכאב, וכעס. אני מדמיינת את כל זה גם בחיים הלא-אמיתיים שלי.
ו"י: בשביל מה החיים הלא-אמיתיים?
לורטה: הם מנחמים אותי. אני מדמיינת חברים, והם מדברים אלי לא במילים, לא בקולות, אלא ברגשות.
ו"י: את מתכוונת לומר שעולם הרגשות הוא אינסופי וחסר גבולות לעיוורים, בדיוק כמו עולם הצבעים והגוונים לרואים?
לורטה: כן. לא. זה נכון רק חלקית. אם הייתי מביעה את הרגשות שלי ברגע זה, אף אחד לא היה מבין. אני יודעת מתי חסרות לי מילים ואני לא יכולה להמציא אותן. אז לפעמים אני מדברת אל עצמי ברגשות, אני לא צריכה מילים.
ו"י: החברים הדמיוניים בעולם הלא-אמיתי, הם מדברים אליך בשפת הרגשות?
לורטה: הם מדברים בשפה שלי, זאת שאני קיימת בה. הם מבינים אותי, הם יודעים איך לנחם אותי. הם מביעים את החום ואת האהבה שלהם ברגשות, לא במילים. אנשים בעולם האמיתי לא יכולים להבין את זה.
ו"י: האם הבדידות היא החוויה הכי קשה לאדם?
לורטה: אני חושבת... אני חושבת שזה נכון. בדידות זה כשאנשים נסגרים בתוך עצמם, כמו שאחותי נסגרה. אבל כשאני מדמיינת את העולם הלא-אמיתי, זה כאילו החברים שלי אומרים לי: לורטה, את צריכה לחיות. ברור שאני זו שמדברת אל עצמי, כי החברים האלה לא באמת קיימים. אני עונה לשאלות של עצמי וככה אני מסתדרת. אפילו כשאני סגורה בחדר, אני לא לבד.
ו"י: עלה בדעתי שאולי הקולות הפנימיים של הרואים נחלשים בגלל שיש כל כך הרבה סימנים, צבעים, מראות. יש פשוט יותר מדי כאלה.
לורטה: אני לא יודעת איך זה. נראה לי שאנשים שיכולים לראות גם חולמים, אבל הם לא מדברים אל עצמם. כשהם חולמים על משהו הם מנסים לראות אותו, הם מתכננים, הם לומדים, אבל אין להם מגע אמיתי עם עצמם. זה מה שאני חושבת.
ו"י: כדי להיות במגע עם עצמך, את צריכה להכיר את עצמך?
לורטה: אני מכירה את עצמי. בגלל זה החיים שלי יקרים לי. הכל בחיים יקר לי. אפילו הכאב. אפילו כאב עצום יקר לי. אני מעריכה אפילו את האבן הכי קטנה. הרגשות שלי אומרים שלי שאני צריכה להישאר בחיים. כלומר, אני רוצה לחיות. זו פשוט מין תשוקה חזקה כזאת.
ו"י: תודה, לורטה.
לורטה: ניסיתי להסביר לך מה זה להיות אדם עיוור. הרבה אנשים חושבים שאם מישהו עיוור, הוא לא רואה כלום, הוא לא מבין כלום, ולא יודע כלום. פעם בחשמלית כל המושבים היו תפוסים, ואישה מבוגרת אמרה: תנו לנכָה לשבת. נעלבתי. חשבתי לעצמי, מי זאת הנכה שהיא מדברת עליה. הייתי עוד קטנה. אז אמרתי: זה לא שאין לי רגליים או אין לי ידיים. כולם התחילו לצחוק. הם אמרו שנכה זה אדם שיש לו איזה מום. אז עניתי שאני מסוגלת לעשות הכל. אני יכולה ללכת, אני יכולה לדבר.
ו"י: לכולנו יש מום באיזשהו מקום.
לורטה: זה מה שהייתי אומרת כשהייתי קטנה.
ו"י: את פוגשת אנשים כאלה לעתים קרובות?
לורטה: לא כל כך. רוב האנשים מבינים.
ו"י: למה לדעתך כל כך הרבה אנשים לא מעריכים את החיים?
לורטה: אולי הם רוצים יותר מאשר חיים, אבל האמת היא שאין כלום חוץ מהחיים. אין עוד כלום.


לורטה היתה בת שלוש-עשרה וחצי בעת השיחה.


נֶהְגָה בחושך: שיחות עם ילדים (2007) מאת ונדה יוקנאיטה

תצלום: מיכל חלבין