טל ניצן | מבוא לכתב העת אורות, גיליון 3: בורחס

בורחס וההוא


הוֹ יָמִים מֻקְדָּשִׁים לַמַּאֲמָץ הֶעָקָר
לִשְׁכֹּחַ אֶת תּוֹלְדוֹתָיו
שֶׁל מְשׁוֹרֵר זוּטָר מֵחֲצִי הַכַּדּוּר
הַדְּרוֹמִי, שֶׁהַגּוֹרָל אוֹ הַכּוֹכָבִים
הֶעֱנִיקוּ לוֹ גּוּף שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר בֵּן אַחֲרָיו
וְאֶת הָעִוָּרוֹן, שֶׁהוּא כֶּלֶא וַאֲפֵלָה,
וְאֶת הַזִּקְנָה...*

כך כתב בורחס באירוניה המלנכולית, המפוכחת שלו בשיר 'ההוא' מ-1981, בשלהי חייו ובשיא תהילתו. ואילו הגיליון הזה של אורות מוקדש דווקא למאמץ לזכור את 'ההוא'. אין דרך לעקוף את בורחס כמקור השראה קולקטיבי בספרות המאה העשרים, הרבה מעבר לגבולות התרבות ההיספאנית (שממילא רק רגלו האחת היתה נטועה בה, בעוד האחרת משוטטת בספרות המערב, במיתולוגיות אירופיות, בקבלה ובכתבי הפילוסופים) – זה שנים רבות שבורחס הוא כעין שלב חיוני בתהליך החניכה של כל אדם כותב. כפי שמציינת פלורינדה פ' גולדברג בגיליון הזה, בורחס היה היוצר שחולל במידה רבה את תופעת ה'בּוּם' – כך היא מוגדרת בחקר הספרות ההיספאנית – וקדם בדור אחד לשאר הסופרים שפרצו איתו ובעקבותיו לתודעת המערב: גרסיה מארקס, ורגס יוסה, קורטאסר, פואנטס.

* תרגומי השירים: ט.נ.
רק סופרים לטינו-אמריקאים ספורים היו לאגדה בחייהם, כבורחס. פה ושם התערפלו הגבולות בין חייו ובין תעתועי המבוכים והמַראות ביצירתו. פרטים
ביוגרפיים אחדים, כגון העיוורון או בואנוס איירס, אִכלסו את שיריו ואת סיפוריו הפנטסטיים, אחרים תפחו והיו לחלק מהמיתוס שלו. האם, למשל, באמת נולד ב-1899, כמצוין בכל הביוגרפיות הרשמיות, או הוסיף שנה לגילו האמיתי כדי להיחשב לבן המאה הקודמת לשלו?
חורחֶה פרנסיסקו איסידורו לואיס בּוֹרחֶס נולד אפוא ב-1899 או ב-1900 בבואנוס איירס, לאב עורך דין, שהיה סופר ומשורר חובב, ולאם אורוגוואית שתירגמה יצירות ספרות מאנגלית לספרדית – שתי השפות שדוברו בבית. בגיל ארבע ידע קרוא וכתוב, בהיותו בן שבע כתב את סיפורו הראשון וכן מאמר על המיתולוגיה היוונית, ובן תשע התפרסם בעיתון תרגומו לסיפור 'הנסיך המאושר' של אוסקר ויילד. בבית הספר החל ללמוד ישר בכיתה הרביעית וגילה, למגינת לבו, שאוצר המילים המעודן שהנחילה לו המחנכת הבריטית הפרטית שלו רחוק מלענות על צרכיו בעולם. בנעוריו עקרה משפחתו לז'נווה כדי לטפל בעיוורונו המחמיר של האב, ובורחס למד צרפתית בבית הספר, ולימד את עצמו גרמנית. כאן החלה היכרותו עם הספרות המערב אירופית, והיקסמותו ממנה. משוויץ עברה המשפחה לספרד, שם התוודע בורחס למשוררים ולסופרים ספרדים והחל לכתוב ולפרסם שירה. ב-1921 חזר עם משפחתו לבואנוס איירס וכעבור שנתיים פירסם את ספרו הראשון, קובץ השירה להט בואנוס איירס, שצפן בתוכו, לדבריו, את כל יצירתו העתידית. על הכריכה הופיע רישום מעשה ידי אחותו, נורה. העותקים הספורים ששרדו מן המהדורה ההיא שווים הון כיום.
בסך הכל פירסם בורחס תריסר ספרי שירה, המציגים פן שונה – רגשי, וידויי – של היוצר הפילוסופי, המתוחכם והצונן המוכר מן הסיפורים שעליהם, כידוע, עיקר המוניטין שלו. הסיפורים הקצרים שהופיעו באסופות גן השבילים המתפצלים (1941), ספר הישויות הדמיוניות (1944), האלף (1949), היוצר (1960) ואחרים, נכתבו בסגנונו המובהק – תמציתי, מופשט, מבריק, חתוך באיזמל – וקבעו את מעמדו כמאֶסטרו רב השפעה, תחילה באמריקה הלטינית ולאחר מכן בעולם. כבר בסיפוריו הראשונים העסיקו אותו המוטיבים המזוהים כל כך עם יצירתו: החלומות, הנמרים, המַראות והחרבות, התנועה הלוך ושוב בזמן, חציית הגבול בין בדיון ומציאות, התכתבות נמרצת עם הפילוסופים, מהרקליטוס ושפינוזה עד שופנהאואר, וכמובן – המבוך. זה האחרון שב ומופיע ללא לאות, כמבנה ממשי וכסמל – ליקום, לזמן, לחיי אנוש, לכאוס של הקיום. הוא המתח התמידי בין סוף לאינסוף, בין סכנת האובדן לתקוות הגילוי, בין השרירותי להיגיון כלשהו, שנשגב מבינתנו. "חובתנו היפהפיה," כתב
בורחס בספרו האחרון, הקושרים, "היא לדמות לנו שיש מבוך ויש חוט. לעולם לא נמצא את החוט."
ברבות השנים, עם המוניטין הגדֵל, נהפך בורחס בארגנטינה לאורקל לאומי כל-יודע, המסוגל – ומתבקש – להביע דעה בכל נושא. הוא עשה זאת, בלהט ובחריפות, כשעלה פרון לשלטון, ב-.1946 בורחס, שראה בו דיקטטור, לא חסך ממנו את לשונו החדה: "דיקטטורות מטפחות דיכוי, דיקטטורות מטפחות כניעוּת, דיקטטורות מטפחות אכזריוּת, והנתעב מכל הוא שהן מטפחות את הטמטום." מילים כדורבנות, אם כי בורחס לא נקט בהן מאוחר יותר, כשאימץ בחום את המשטר הצבאי שהדיח והחליף את פרון, וכשהילל את ה'סדר' שהשליטה הדיקטטורה הידועה לשימצה של פינושה בצ'ילה. על כך אמר כעבור שנים: "אני אדם שקל להונות אותו."
מכל מקום, פרון לא איחר לגמול לו: אמו ואחותו נעצרו, ובורחס עצמו נאלץ לוותר על מישׂרתו כספרן כאשר מוּנה מטעם השלטון ל'מפקח על המסחר בעופות'. כדי להתפרנס התגבר על ביישנותו ועל גמגומו בעזרת רופאים, והחל לתת הרצאות על ספרות אנגלית בבית ספר תיכון, באוניברסיטה של בואנוס איירס ומאוחר יותר ברחבי ארגנטינה ואורוגוואי. בד בבד עם ההתנכלות הפוליטית (המתונה, בסופו של דבר, יחסית לרדיפות שהיו מנת חלקם של סופרים אחרים ביבשת), התקדם גם עיוורונו, עד שב-1955, אותה שנה שבה מונה למנהל הספרייה הלאומית לאחר שפרון הודח מן השלטון, איבד את היכולת לקרוא ולכתוב: "תמיד דימיתי לי את גן העדן כמין ספרייה. והנה הייתי שם... במרכזם של תשע-מאות אלף כרכים בשפות שונות. ונוכחתי לדעת שאני יכול אך בקושי לזהות את הכתוב על השערים ועל השְׁדָרות. אז כתבתי את 'שיר המתנות':"

אִישׁ בַּל יְצַמְצֵם לִמְחָאָה אוֹ לְדִמְעָה
אֶת הַבִּטּוּי הַזֶּה לְאָמָּנוּת הָאֵל
שֶׁהֶעֱנִיק לִי בְּאִירוֹנְיָה מֻפְלָאָה
אֶת הַסְּפָרִים וּבַד בְּבַד גַּם אֶת הַלֵּיל.

בכל זאת הוסיף לכתוב, ואף למד שפות חדשות, ועד מותו מסרטן ב-1986 גדלה תהילתו לממדים חסרי תקדים. הוא זכה בעשרות פרסים לאומיים ובינלאומיים, תוך שהמיתוס שלו מתעשר בפרטים שהיו ובכאלה שלא היו. בין האחרונים, אולי הבולט ביותר הוא פרס נובל לספרות שלא ניתן לו מעולם, אף שהיה מועמד במשך שנים. הוא ציין ביובש: "האקדמיה השוודית שומרת בקפידה על המסורת לא להעניק לי את פרס נובל." אותה "מסורת'' נחשבת עד
היום לאחת מתעודות העניוּת המשמעותיות של ועדת הפרס, וסופרים אחרים
התייחסו לכך ביתר עזות מאשר בורחס עצמו. הנה מה שכתב על זה הסופר הקובני ריינַלדו אָרֶנַס:
"אחד המקרים הנודעים ביותר של עוול אינטלקטואלי במאה העשרים הוא המקרה של חורחה לואיס בורחס, שסירבו באופן שיטתי להעניק לו את פרס נובל אך ורק בגלל תפישותיו הפוליטיות. בורחס הוא אחד הסופרים הלטינו-אמריקאים החשובים ביותר במאה העשרים, אולי החשוב מכולם. אף על פי כן העניקו את פרס נובל לגבריאל גרסיה מרקס, פסטיש של פוקנר, חבר אישי של קסטרו ואופורטוניסט מבטן ומלידה." (מתוך לפני שיירד הלילה, מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל, עמ' 329).
על כל פנים, מיתוס הוא שד שיצא מבקבוק. גם למושׂאו אין שליטה עליו, בוודאי לא אחרי מותו. ב-1988 הופיע בכתב עת ארגנטיני שיר בשם 'רגעים', בחתימת בורחס, שבו, בשלהי ימיו, הוא מכה כביכול על חטא חייו הזהירים והמתונים: "לוּ יָכֹלְתִּי לִחְיוֹת מֵחָדָשׁ, הָיִיתִי נוֹעָז יוֹתֵר / נוֹסֵעַ יוֹתֵר, מְטַיֵּל הַרְבֵּה, מְטַפֵּס עַל הָרִים... / הָיִיתִי שׂוֹחֶה בַּנְּחָלִים וּמִתְבּוֹנֵן בְּיוֹתֵר שְׁקִיעוֹת / הָיִיתִי אוֹכֵל יוֹתֵר גְּלִידוֹת וּפָחוֹת שְׁעוּעִית... / הָיִיתִי פָּחוֹת הִיגְיֶנִי..." וכו', ואלה לא השורות הירודות ביותר בשיר הלא-קצר הזה. מיותר לציין שבורחס לא כתב את הטקסט, הנראה כקריקטורה נלעגת של שירו הידוע, החודר, 'חרטה', סונטה הנפתחת כך:

חֶטְאִי נוֹרָא מִכָּל עָווֹן.
לֹא הָיִיתִי מְאֻשָּׁר.
מִי יִתֵּן וְקַרְחוֹנֵי הַנְּשִׁיָּה
יִגְרְרוּנִי אַכְזָרִים לָאֲבַדּוֹן.

לא הועילו הכחשותיהם החריפות של אלמנתו, הממונָה על עזבונו, ושל חוקרי יצירתו. לא הועילה אפילו העובדה שהתגלתה לבסוף מְחברת היצירה, גברת בשם נדין סטייר מקנטאקי, ארצות הברית: השיר, המרוחק שנות אור מן הפואטיקה הצלולה, האלגנטית, של בורחס, דבק בו בנחישות, והקרב היה לקרב אבוד עם הופעת האינטרנט – המצע האידיאלי להתרבוּת מגיפות ממין זה. כעת הופיע השיר בשפות ובגירסאות שונות ויצירתיות (הגלידות היו ל"שוקולד לבן" והשעועית ל"סלטים") וברמות משתנות של עילגוּת, עם מצגת שקופיות מרהיבות (שקיעות אדומות, קשת בענן, יונק דבש חמוד) ומוזיקת הסופרמרקט המתלווה תמיד, משום מה, לשירה באינטרנט. רבבות קוראים, ביניהם גם כאלה שלא ניתן לומר עליהם ש'לא קראו מימיהם שורה אחת של
בורחס', אימצו את השיר בחום אל ליבם. אין ספק שבורחס היה מעריך את האירוניה: שירו האהוב והידוע ביותר איננו שלו.
עניינו של הגיליון השלישי של אורות הוא בורחס האמיתי, שרוחו
ועקבותיו ניכרים ביצירות שרובן נכתבו במיוחד לגיליון הזה. ספרים בדויים וכתבי יד אבודים (גם של בורחס עצמו) מופיעים בסיפוריהם של שמעון אדף ועידו אנג'ל, זהר איתן עוסק בשפות דמיוניות ובזיקנה מופלגת, ונושא הזמן נדון בקצרים של אלכס אפשטיין, המתכתב עם בורחס לא מהיום. נעמה צאל, בסיפור ביכורים, מפתחת את מוטיב השיכחה כפתח להתחלה חדשה, העיוורון מופיע במחזור שירים חדש של ארז ביטון, ומכיווּן לא צפוי, בדבריה של ילדה ליטאית. סיפורו של יונתן דורי משרטט גירסה עכשווית ומקומית של המבוך, וצביה ליטבסקי משוחחת עם בורחס בשירים שנכתבו בהשראתו.
גם בורחס עצמו מבליח, בדיוקנו, ובשיחה חשופה, מכמירת לב ומלאה הומור עצמי שקיים עם סטודנטים בבואנוס איירס בשלהי חייו, המתורגמת לראשונה לעברית. הוא נוכח גם בזיכרונותיה של סטודנטית אחרת מאוניברסיטת בואנוס איירס, בשני ניתוחים השוואתיים חדשים של הסיפורת שלו, ובשירים, לשם שינוי בכתב ידו שלו:

הַיָּד הַזְּקֵנָה
עוֹדָהּ מְשַׂרְטֶטֶת שִׁירִים

לַשִּׁכְחָה.


 תצלום: דוד מוסקוביץ'