תמיר להב רדלמסר | סיפורים מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס

המסע הארוך

כשגמר אומר לצאת למסע, הוקל לו. הוא הגיף את החלונות ואת התריסים, כיסה את הרהיטים בסדינים לבנים, הדיח את הכוס הבודדת ואת הצלחת היחידה שבכיור, ניגב והניח על המדף. הוא ניתק את הגז, כיבה את מכשירי החשמל, דחס בגדי קיץ ובגדי חורף בתרמיל שעמס על גבו, לגם מים ישירות מן הברז, ניגב את פיו בגב ידו, זקף ראשו, הניף את מקל ההליכה ופתח את הדלת.
עכשיו נפרש לפניו העולם הגדול מקצה שביל האבן ועד הרחק מעבר לשער הברזל. הוא עמד על הסף, הביט ושקל מה ראוי: האם הצעד הראשון במסעו יהיה ברגל ימין או ברגל שמאל? הוא זכר שפעם אמר לו מישהו, או אולי קרא זאת באחד העיתונים, שזו לא החלטה של מה בכך. על כן עצר ועמד, פניו אל השמש, והתלבט. מאחר שהתמהמה, חש שנעליו לוחצות. מאחר שנעליו לחצו, סב, שב לחדרו וחלץ אותן. הא! כמה רווח לבהונותיו! מאחר שרווח, משך את הכיסויים מן הרהיטים ומן המיטה ונשכב. וישן.


השיבה

מאז שהלכה, הוא מדקלם: "אין ספק שתחזור, סופה שתחזור, אין בכך ספק כלל וכלל. ייקח לה זמן, מעט או הרבה, אך היא תשוב." כך הוא חוזר ומשנן, מרתיח מים, מוזג לכוס, טובל בה שקית תה וממהר לחזור לכיסאו. מאז שהלכה, הוא רק שותה תה, לעתים אוכל צנים. מאז שהלכה הוא אינו פושט ואינו מכבס את הפיז'מה. ימים רבים הוא ישן על הכיסא, מתעורר ואומר בקול: "אין ספק שתחזור, סופה שתחזור, אין בי צל של פקפוק. ייקח לה זמן, מעט או הרבה, אך היא תשוב." לעבודה חדל ללכת. את הרדיו אינו מדליק פן לא ישמע את צלצול הטלפון כשתתקשר. את העיתון היומי הוא אינו אוסף מסף דלתו, שוב אין לו עניין בסיפורים על אסונות, צרות, עוולות ותעתועי פוליטיקה. באחד הימים שקל לקום ולקחת את המספריים הקטנים שהשאירה בארונית של חדר האמבטיה ולקצוץ את ציפורניו. אבל, לאחר התלבטות ארוכה, החליט לא לנטוש את משמרתו ליד החלון.


ניסים ונפלאות

ערב-ערב, כשהוא חוזר מעבודת יומו, הוא נושא את עיניו: "הו אלוהים, רק אתה יכול לעזור לי, בוא אלוהים, אל רחום וחנון, גלה פניך וגאל אותי, רק אתה כל יכול, רק לך פתרונים, בוא אלוהים ועזור לי." הוא רוחץ את פניו, נוטל את ידיו, לובש סרבל וטורח על המכונה שהולכת ולובשת צורה ונפח בסלון ביתו. ערב-ערב הוא נדחק ברווח הצר בין ארבעת הקירות ובין מכונת הברזל שהוא בונה. ערב-ערב הוא מייחל, שב ומתפלל, אומד ומחשב, מוסיף מוטות ולוחות, ברגים ומיסבים, משייף ומשמן, מותח ומכווץ קפיצים, מוסיף גלגלי שיניים קטנים וגדולים, מקצר ומאריך, מנסר ומלחים. בוקר-בוקר הוא רוחץ את גופו והולך לעבודתו בחברת הביטוח, בארבע אחר הצהריים הוא מכבה את המחשב וממהר לחזור לביתו, שהלא אם הוא רוצה שהאל יעזור, הוא חייב לעזור לאל: אם ישלים את תכנון המכונה, אם יסיים לבנותה, אם יבדוק את תקינותה, אם יבחן את פעולתה, אם יוודא שהיא תפעל ללא תקלות, תבוא גאולה לחייו. הוא תולה בה תקוות רבות. הוא יודע: בלעדיה אין פתרון ואין תקנה וחלילה לו לעכב את בוא האל.


בתחבולות תעשה לך אהבה

הוא נושם בכבדות, זיעה מתגלגלת ממצחו וצורבת את עיניו, הוא מוקף חושך, ריח עץ, שרף, דבק וגופר. הוא לא מוצא מקום לרגליו, גבו כפוף ולחוץ אל לוחות העץ, ראשו דחוס אל תוך צווארו, ידיו מקופלות על חזהו והוא לא מצליח להזיזן. הוא לא רואה דבר. חודשים ארוכים בנה את סוס העץ ועכשיו הוא דחוק בבטנו, חסר תנועה ונטול אוויר. במאמץ רב הוא מזדחל ויוצא, מזדקף בקושי, מטלטל את ידיו כדי להיפטר מן העקצוץ שפשט בהן, מספיג את מצחו בשרוולו ומנער את הנסורת שדבקה בבגדיו. עכשיו הוא יודע שלא זו הדרך לפרוץ אל ליבה. פעם אחר פעם הוא מניף את גרזנו, מכה וקוצץ את הסוס לשבבים ומצית. כשהלהבה אדומה וגבוהה וכשהגיצים מנקדים את השמים, הוא פונה וחוזר לביתו, פושט את בגדיו ושׂם עינו בכוס ובעוד כוס.


שקר היופי

אני קוראים לי יֶלנה. ברוסיה אני עובדת מנגנת פסנתר, עכשיו אני בארץ יש כבר שתי שנים. צריך כסף, כל יום אני הולכת עובדת בפארם. קוראים את זה דיילת יופי, אבל מנהל אומר: ילנה לנקות מדפים, ילנה לסדר שמפו, ילנה לזרוק ארגזים, ילנה לא לשבת, ילנה לנגב דלפק. פעם ראשון אני לא לדעת מה זה דלפק אז מנהל לוקח יד שלי עם
יד שלו שׂם על זכוכית איפה רואים למטה לאקים. אחר כך מנהל אומר עכשיו אני לנגב דלפק שלושה פעמים כל יום, צריך מבריק כמו פוליטורה של פסנתר. מנהל אומר, אני עושה. זה טוב עבודה בפארם: יש הרבה פרפום מריח טוב, יש קרם של פנים, יש דודורנט, יש רימֶל, יש צבע של שיער, יש פודרה הרבה צבעים, יש קליינטים נחמד, יש כסף מספיק. גם סוף חודש מנהל אומר אני יכולה לוקחת הביתה טסטר של פרפום חוץ ממשכורת. חודש אחר מנהל אומר אני יכולה לוקחת הביתה ליפסטיק כי ילנה מנקה טוב טוב דלפק. פעם אחד מנהל אומר יש הפסקה, אז מנהל מזמין, הולכים מדברים אוכלים מקדונלד ומנהל קונה לי גם גלידה פיצפוצים. יש לי הרבה שמח בלב כמו מוזיקה. יום אחר ולדימיר בא בפארם אומר יש הפסקה, אז ולדימיר מזמין, הולכים טיול בירקון. בסירה ולדימיר נותן נשיקה וגם אני נותן נשיקה בפה של ולדימיר וגם יש שמש נעים. אני שמחה חוזרת בפארם, מנהל כועס חזק אומר עכשיו ילנה לא עובדת דיילת יופי, עכשיו עובדת מחסן בסוף של פארם. שמה הרבה סגור, הרבה חושך, אוויר לא זזה. כל יום אני מחכה ערב הולכת הביתה מנגנת צ'ייקובסקי.


הֶסתר פנים

עשיתי פיפי בחיתול, אני רטוב והטוסיק שלי שורף, אבל אבא ממשיך לנענע את הסל-קל. ביד אחת הוא מנענע וביד השנייה הוא מדפדף בעיתון. לפעמים הוא מניח את העיתון ושותה מהקפה, לפעמים הוא מניח את העיתון ומסתכל בטלוויזיה. שורף לי בטוסיק ואבא בכלל לא שם לב. אז אני בוכה, מה כבר אני יכול לעשות? אבא מסתכל עלי קצת כועס כי הוא לא גמר לקרוא את העיתון ולא גמר את הקפה וגם יש חדשות בטלוויזיה. אבל לא אכפת לי כי אני רטוב וקר לי ושורף לי. אבא מכסה את הפנים בעיתון ושואל: "איפה אבא?". אבא מוריד את העיתון וקורא בקול: "קוּקוּ!". אבל שורף לי ואין לי כוח למשחקים. אבא מתעקש: "איפה אבא? קוקו! איפה אבא? קוקו! איפה אבא? איפה אבא?". מה הוא חושב לו? הוא חושב שאני טיפש? גם אם הוא מכוסה וגם אם לא, אני תמיד מוצא    את אבא.


טוהר הנשק

בכיתה ו' מאיר הכריז על בחירות למלך הכיתה. הודעתי שאני מתמודד. בהפסקות, כל אחד מאיתנו ניהל משאים ומתנים עם התלמידים: הבטחנו הבטחות, התחנפנו חינופים, שיחדנו שיחודים והקמנו מחנות. עפרה הבלונדינית, מלכת הכיתה, הודיעה על תמיכתה במחנה שלי. (עפרה ואני היינו חברים, אבל אוי ואבוי אם מישהו ידע כי זה סוד כמוס). מאיר קינא בי על הרכש החשוב וניסה לסכסך ולגייס למחנה שלו את ציפי, החברה הכי הכי טובה של עפרה. אבל עפרה איימה על ציפי שאם היא תעז, יותר לא תחליף איתה מפיות וזהבים. ביום שישי, בהפסקה הגדולה, כולם הטילו פתקים לתוך כובע טמבל. כשמאיר גמר לספור את הקולות, הוא הכריז על ניצחונו עם יתרון של קול אחד. בסוף היום, יגאל, תורן הכיתה, ניקה את הפח, מצא וספר שוב את הפתקים. ניצחתי ביתרון של קול אחד. מאיר הודח ואני הוכתרתי.
לימים, מאיר היגר לרודזיה ונהייה יצרן טקסטיל עשיר. כשהשלטון הלבן הופל ורודזיה הפכה לזימבבואה, פועליו השחורים שרפו את המפעל. עכשיו אני באמת באמת מלך הכיתה.


ערוגות הבושם

באמצע שנת אלף תשע-מאות שמונים ושבע הוא עבר לגור בדירתו החדשה בלב תל אביב. אין מה לומר, דירה מוצלחת: תקרות גבוהות, שלושה חדרים רחבים, שלושה כיווני אוויר, אפילו הבתים מול מרפסת ביתו יפים מאוד. אבל במיוחד הוא אהב את המטבח. אמנם אביו תהה כיצד אפשר לחיות עם ארונות מטבח בני חמישים שנה וכיור שהצהיב, אימו עצמה עיניים והתאפקה לא לומר דבר על החרסינה השבורה ועל השיש הסדוק. וחברותיו, הן הפצירו בו להזמין בדחיפות נגר ושיפוצניק. אבל למרות זאת הוא אהב את המטבח. בכל פעם שתקף אותו רעב, נכנס ונשם ריח מרק עוף, צלי בקר, תפוחי אדמה וניחוח עדין של קומפוט בקינמון. אין ריח טוב ומבריא מריח תבשיליה של גברת בסביץ', בעלת הבית הקודמת. כשנחיריו התמלאו, קינח בבירה שמזג לכוס קפואה.
חלפו עשרים שנה. אביו מת, אמו שוב לא באה לבקר וחברותיו עדיין שואלות מתי כבר ישפץ את המטבח וממליצות על בעלי מלאכה. באי רצון הוא מודה שריחות תבשיליה של גברת בסביץ' דהו ונעלמו ושהוא רעב. עכשיו הוא מצמיד את אוזנו לדלת הכניסה ואורב לנקישות עקביה של תמר, השכנה היורדת במדרגות. הוא ממתין דקה או שתיים, פותח את הדלת ויוצא לשאוף את ריחו המתוק של הבושם.


בונוס: אהרון מנסה להביט לאחור

זה זמן רב שאהרון מתגעגע לפני אהובתו. היא בעקבותיו והוא אינו יכול להפנות את ראשו. הוא שומע את רשרוש שמלתה וחש באוויר הנדחס בהולכה, אך צווארו מקובע וראשו אינו סב. הוא ניסה הכל: שנה שלמה, מדי יום שלישי, אורי בא לביתו ועשה לו טיפול באקופונקטורה. לפעמים דקירות המחטים היו מדגדגות ונעימות, אך לרוב הן היו חדות ומכאיבות. הוא שכב על המזרון, עיניו עצומות וידע שהמטרה קדושה והכאב כדאי. אבל צווארו נשאר סרבן כשהיה. בשנה השנייה טופל בשיטת פלדנקרייז: דיצה ריפרפה על גופו וניסתה לייצבו. זה היה נעים, לדיצה היה מגע טוב ורך, אבל צווארו נשאר קשיח. עשרה חודשים נוספים ניסה טיפול שיאצו: בימי שני שאול לחץ כאן ושם, לפעמים לחיצה עדינה, לפעמים לחיצה עמוקה, הוא אהב את זה ושילם בשמחה, אבל צווארו סירב להסתובב. בשנה הרביעית טיפלה בו מאסז'יסטית: הדס הגיעה מדי יום רביעי בלילה עם מיטת הטיפולים, סכה את גופו בשמן אגוזים ולשה. זה היה מענג ומרגיע, אחרי כל טיפול הוא נרדם מהר וישן שינה עמוקה, אבל צווארו עמד במריו – לא סב ימינה ולא סב שמאלה. בייאושו, צץ במוחו רעיון: במקום לסובב את ראשו, יפנה את גופו. כשפנה לאחור, נפלה אפלה על העולם. הוא שמע קול נביחה רפה והד צעדים מתרחקים. באפו עלה ריח דק של מוות טרי. מבוהל ועייף קיפל אהרון את רגליו וישב לארץ. הוא לא ראה את הנחש ולא שמע את לחישתו.


הומרוס עצבני

תגיד לי, אתה משוגע? מה אתה מבלבל לי את המוח? אני מספר סיפור ואתה מתעקש לתקן לי אותו. למה אתה חושב שהסיפור שלך טוב משלי? אתה היסטוריון? פילוסוף? משורר? מספר סיפורים? מחזאי? היית שם? ראית בעיניך? אתה מכיר אישית את גיבורי הסיפור? לא ולא! אז מאיפה אתה לוקח את החוצפה לטעון שהסיפור שלי לא מדויק? סלח לי שאני לא צועק עליך בהקסאמטר דקטילי, פשוט אין לי סבלנות אליך, אתה סתם טיפש ונרגן, קנאי וחסר כישרון שחושב שאם הוא בריא בגופו הוא נעלה עלי. תן לי להגיד לך משהו: אני לא אינווליד, אני שומע, אני מדבר, האצבעות שלי ממששות היטב, יש טעם בפי ויש ריח באפי. אמנם אני עיוור, אבל אני רואה טוב מאוד. אז אם אני אומר לך שכך זה היה, כך זה היה! אני מזכיר לך אקסיומה ידועה: רק בחושך רואים את האמת. עשה לי טובה, עוף לי מהעיניים ותן לי להתרכז! יש לי עוד שש-מאות עמודים לכתוב ועוד אלפי שורות לשקול.


תדריך קרבי (נוסח יוּני 1982)


המח"ט אומר שמחר נפלוש ללבנון, שהמלחמה תהייה קצרה ושהנצחון מובטח. אומר, מצדיע והולך. האיקליפטוסים הגבוהים מסתירים את השמש. שנינו רובצים על מצע העלים בחורשה. נתן רקדן בלהקת ענבל, דק ומתולתל, שחור עיניים ורך דיבור. הוא נועץ ציפורניים, קולף לי תפוז ומסביר: "התימנים רוקדים אחרת, אנחנו לא קופצים באוויר. אצלנו רוקדים נמוך, קרוב לקרקע. תמיד יחפים ותמיד צמוד צמוד לאדמה". הוא מפרק את התפוז, מגיש לי פלח אחרי פלח, אצבעותיו נוטפות עסיס. "תזכור, זה חשוב", הוא מצווה, "כשאתה רוקד, הראש למטה, הרגלים דבוקות לאדמה והעקבים עמוק עמוק בעפר".


תמיר להב-רדלמסר הקריא מתוך הגיליון שני סיפורים קצרים במסיבת ההשקה: