כריסטופר מרלו / טל ניצן | קטע מחזה מתורגם מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס

הַאֵלֶּה הַפָּנִים אֲשֶׁר הִשִּׁיקוּ אֶלֶף אֳנִיּוֹת
וְהֶעֱלוּ בָּאֵשׁ אֶת מִגְדָּלֶיהָ הַכְּרוּתִים שֶׁל אִילְיוּם?
הֶלֶנָה הַמְּתוּקָה, עֲשִׂינִי בֶּן אַלְמָוֶת בִּנְשִׁיקָה.
שְׂפָתֶיהָ שׁוֹאֲבוֹת אֶת נִשְׁמָתִי: רְאוּ, הִנֵּה הִיא בִּמְעוּפָהּ!
בּוֹאִי, הֶלֶן, בּוֹאִי, הָשִׁיבִי לִי אֶת נִשְׁמָתִי.
כָּאן אֶשְׁכֹּן כִּי גַּן עֵדֶן צָפוּן בִּשְׂפָתֶיהָ,
וְכָל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ הֶלֶן הוּא גְּבָבָה.
פָּארִיס אֶהְיֶה וּלְשֵׁם אַהֲבָתֵךְ
לֹא טְרוֹיָה, כִּי וִיטֶנְבֶּרְג תֶּחֱרַב;
כֵּן, אֶלָּחֵם בְּמֶנֶלָאוֹס הֶחָלוּשׁ,
וּצְבָעַיִךְ אַצִּיג עַל צִיצַת קוֹבָעִי הַמְנֻצָּה,
עֲקֵבוֹ שֶׁל אָכִילֶס אֶפְצַע
וְאָשׁוּב לְהֶלֶנָה לִזְכּוֹת בִּנְשִׁיקָה.
הוֹ, נָאוָה מֵאֲוִיר שֶׁל עַרְבִית
הֶעָטוּף בְּאוֹרָם שֶׁל אַלְפֵי כּוֹכָבִים;
בְּהִירָה מִן הַזֹּהַר שֶׁזֵּאוּס קָרַן
עֵת נִגְלָה אֶל סֶמֶלֶה לַחֲרֹץ גּוֹרָלָהּ;
יָפָה מִקֵּיסַר הָרְקִיעִים
הַנָּח בִּזְרוֹעוֹת אָרֶתוּסָה, כְּחֻלּוֹת;
מִכֻּלָּן תִּהְיִי רַק אַתְּ אֲהוּבָתִי הַחֲשָׁאִית!


מתוך המחזה "סיפורו הטרגי של דוקטור פאוסטוס" (1592?)




אִילְיוּם היא טרויה; סֶמֶלֶה היתה בת תמותה שהרתה לזאוס, ונשרפה למוות משהתגלה לעיניה במלוא תפארתו המסנוורת; אָרֶתוּסָה היתה נימפה שארתמיס הפכה למעיין.

כריסטופר מַרלו (1564-1593, Christopher Marlowe), משורר, מתרגם ומן המחזאים האנגלים החשובים והמצליחים בעידן האליזבתני, כתב בחייו הקצרים שישה מחזות, ביניהם "היהודי ממאלטה", "אדוארד השני" והאפוס השאפתני "טמבורליין". החידוש הגדול בכתיבתו היה החרוז הלבן, שמיקד את תשומת הלב במשקל וקירב את לשון הדרמה לשפה המדוברת, בהשוואה לשירה המחורזת שנקטו המחזאים לפניו. שקספיר, שהושפע ממנו רבות, אימץ את החידוש הנועז הזה אחריו והביא אותו למיצוי אמנותי במחזותיו שלו.
מרלו, שנאשם לא פעם בכפירה, באתיאיזם ובהומוסקסואליות, נהרג בתגרה בפונדק בפרוור לונדוני, ימים אחדים לאחר שהוצא צו מאסר נגדו. בשל הנסיבות המעורפלות של התקרית נפוצו תיאוריות שונות ומשונות ביחס למותו, החל בהשערה, שאינה חסרת ביסוס, כי שימש כמרגל בשירות החשאי של המלכה אליזבת, ועד לסברה המופרכת למדי כי ביים את מותו ושימש כסופר הרפאים של שקספיר.

המחזה "סיפורו הטרגי של דוקטור פאוסטוס" נחשב לגילום הראשון בדרמה לסיפורו של המלומד שכרת ברית עם השטן. הקטע המתורגם כאן מופיע במערכה החמישית של המחזה, כשפאוסטוס מביע את רצונו לחזות בהלנה מטרויה, ומפיסטו מגלה אותה לפניו במלוא הדרה.