יצהר ורדי | סיפור מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס


עוד לפני קול הצעדים הוא מריח את הריח הזה, המוּכָּר לו כל כך – ריח הסולר, הגובר אפילו על ניחוחה של הנערה שלידו. אבא חזר. דלת מכונית נטרקת, יריקה, צרור מפתחות, נעליים כבדות גורסות את החצץ.
הנער מזנק אל הדלת ופותח אותה לרווחה. האיש שבחוץ, המום מהדלת הנפתחת מעצמה, משאיר את ידו באוויר, וצרור המפתחות המשתלשל ממנה מצלצל. הוא בוהה בנער, ידו השנייה על ידית האחיזה של הרובה ואצבעו על ההדק. הנער מַבחין.
הֵי, אבא, צא מההלם. זה רק אני.
הֵי, גבר. מה העניינים? התכוננתי עם המפתחות ופתאום אתה פותח לי. אין בית ספר?
איפה אתה חי? כבר מִפסח אנחנו לומדים לבגרויות.
בבית?
ברור.
יופי. אפשר להיכנס?
הנער מסמיק, אבל מְפנה את הפתח לָאיש. זה הבית שלך, בנאדם.
תודה, גבר. הוא משתדל לדבר כמו הצעירים האלה, הרי גם הוא צעיר, בקושי חמישים. פניו מהורהרות, כאילו שקע בפתרון חידה מסובכת, אבל כבר במסדרון הוא מתקלף מהצ'ימידן ומהנשק ומתחיל להתפשט תוך כדי תנועה. ואז, בכניסה לסלון, הוא קופא במקומו. חולצת החאקי שלו תלויה כעת על שרוול אחד וידו הפנויה נשלחת אל חזהו החשוף במבוכה כמעט נשית. פניו מתלהטות. הוא מחפש מילים.
אהלן.
הי. אני נעה, היא אומרת מהספה.
אהלן.
אודי, אני מתארת לעצמי.
אהה. מעודכנת, אני רואה. את מהבגרויות?
אפשר להגיד.
יפָה כמו מדריכת הקשר שהנחתה אותם הבוקר בבסיס. החאקי שלו משתקף בעיניה הירוקות ושיערה חוּם-אדמדם וְחָלָק-חָלָק, ממש כמו שהיה לאשתו לפני עשור.
אשתו, הוא נזכר. גם לזה עוד נגיע. הוא מתלבט אם לגשת לנערה ולהושיט לה יד. אולי קודם ילבש מחדש את החולצה המידלדלת מזרועו. אולי יתנצל ויילך להתקלח. אולי ואולי ואולי, ולכן הֲקָלָה כשהוא שומע מאחוריו את צעדי הנער, יחפים.
אה, שכחתי להגיד לךָ. זאת נעה.
כן, הבנתי.
נעה, זה אבא שלי, אודי.
כן, הבנתי.
(מה כבר יש כאן לומר עם החזה החשוף הזה והזיעה הנודפת לתוך חלל החדר? איך לצאת מהשתיקה הזאת, הלחה והמצחינה?)
אבא, אולי תיכנס להתקלח ואז נעשה היכרות מסודרת?
בסדר, בסדר, הוא רוטן. כאילו נזקק לרמיזות כאלה.

המים פושרים והזרם עלוב. איפה המקלחת הצבאית, עם שפריץ המים האדיר ההוא, מים על סף רתיחה שאפשר לעמוד בהם שעות ולהתעסות ולחשוב על נשותינו.
נשותינו, הוא נזכר. בקרוב יטפל גם בזה. הוא מרטיב את עצמו כמו שצריך, ככל שמאפשר הדלף הלעגני הזה, ומסבן היטב-היטב מזיעה ומסוֹלֶר בכל המקומות, ואז מסבן שנית בשמפו. הסרת השמפו מהשיער הגריזי אורכת שעות, נדמה לו, אבל הוא מקווה שהריח התפוגג. הוא מתנגב.
כשהוא חוזר לסלון הוא לבוש במכנסי טרנינג וחולצה ארוכה, ליתר ביטחון. מאז נעוריו הוא נבוך בשעירותו, ומשתדל שלא לצאת מהבית בלי לְבוש שמסתיר את גפיו כמעט עד קצותיהם. במילואים זה אחרת, כמובן, שם הרי למי אכפת, שם הוא לא היחיד כמובן; אבל כאן ועכשיו הוא יהיה נינוח, זו המשימה. בוודאי שחשב על אופציית הג'ינס – יותר סולידית ופחות מביכה במקרה של גחמות-גוף בלתי רצוניות – אבל להתלבש בג'ינס בביתו שלו אחרי מקלחת נראה לו מזויף משהו.
הי נעה, סליחה על ההתפרצות קודם. לא לקחתי בחשבון שתהיה כאן בחורה שהיא לא אשתי, הוא מחייך. בכוח, אבל מחייך. ונזכר.
אשתו.
אין בעיה. חשבתי שטל סיפר לךָ.
מה יש כאן לספר? גם אני עשיתי בגרויות.
היא מחייכת ומסבה את מבטה אל הנער. טל?
שמע, אבא, אומר הנער ומשתתק.
רגע רגע, יש כאן איזה קשר רומנטי שפספסתי? האף שלי כנראה סתום או משהו.
די, אבא, גם ככה זה מביך אותי. בוא נעשה את זה הכי פשוט: זאת החברה החדשה שלי, נעה. כן, היא גם מהבגרויות, אבל זה כבר לא העיקר.
נעים מאוד, נעה. הוא ניגש אליה ולוחץ את ידה. אם האופי שלך טוב כמו שאת נראית, אז יש לך אור ירוק ממני.
ארשת פניה הביישנית הופכת למבוכה גלויה. אני מוביל, הוא אומר לעצמו בסיפוק מסוים. נעה מסיטה את שערה הסמוק מעל פניה, ואחר כך מעבירה אותו לצד השני. היא לא בטוחה אם אודי מדבר כאָב או פשוט מפלרטט איתה. למען האמת, גם לוֹ זה לא ברור. ידיה בהירות, מנומשות, כמו פניה. היא מחייכת במבוכה והוא רואה את שיניה – גדולות, מעט סוּסיוֹת, כשל אותן ילדות בנות שמונה-תשע ששיניהן מקדימות את צמיחת גופן.
לא הייתי אומרת שחיכינו לאור הירוק הזה, היא אומרת. קולה נמוך ושקט.
בבת אחת הוא מרגיש שאיבד את היתרון הרגעי שרכש לעצמו. עכשיו זה הוא שלא יודע מה לעשות עם הידיים. הוא מנסה להכניס אותן לכיסים, אבל בטרנינג המזוין הזה אין שום כיסים. הוא מתבונן בְּטל, בנוֹ האילם-כרגע, שעומד לידו ומביט בנעה בתוכחה.
אני כנראה מִדור אחר, הוא מנסה לרכך את האווירה. הדינוזאורים, את יודעת. הוא מציץ בה, לבדוק אם הצליח. מבוכתה אכן התפוגגה מעט ופניה, כך נדמה, סולחות לו. היא מרכינה את ראשה ושערה נופל על פניה. הוא נזכר.
אשתו.
הוא ניגש לטלפון, מרים את השפופרת ומחייג. פניו של הנער מתקדרות, אבל האיש אינו מבחין. אחרי שני צלצולים הוא שומע את הרטט לידו. הִשאירה כאן את הסלולרי שלה. הוא מניח את השפופרת.
מה הטלפון שלה בעבודה?
אבא, נראה לי שהיא עסוקה.
מה המספר?
היא אמרה שהיא חוזרת עד ארוחת צהריים.
מה המספר שלה בעבודה? שאלה פשוטה.
שש שתיים ארבע אפס שתיים ארבע אפס.
הנער קובר את פניו בידיו.

– שלום, אפשר לדבר עם פנינה?

– בעלה. אני מקווה שזה מספיק טוב בשבילכם.

– יהיה מאוד נחמד אם לא תנסי לחנך אותי. תני לי את פנינה.

– אז איפה היא?

– לא הגיעה בכלל?

– אבל היא היתה אמורה להגיע, לא?

– הבנתי. או קיי.

האיש מתבונן בבנו. עיניו של הנער כבושות ברצפה, עיניה – בנער; אבל לפתע גוברת סקרנותה על מבוכתה והיא מביטה באיש ומושכת בכתפיה כאומרת, אני? אין לי שום מושג. הוא עוצם את עיניו וחושב. יום שישי בבוקר. כן, הוא היה אמור להגיע מהמילואים רק אחר הצהריים ושכח לעדכן אותה. ואולי זו לא היתה שיכחה?
כעת שוב מתפוגג לו ערפל ההדחקה והוא נזכר: יום שני. הטלפון הביתה. הלחץ בקולהּ, הקול הגברי ברקע וההסבר הדחוק: יונתן מהמשרד, פגישת עבודה. טריקת הטלפון מצדו, ובראשו נחבטות כל בדיחות המילואים החבוטות על הנשים ש"מחכות" בבית. ולמחרת: לא עונה בבית כל היום, ומסננת אותו גם בסלולרי. בערב מָשך הודעות מהבית, וגילה שגם מהעבודה חיפשו אותה.
לא, אומר האיש.
לא מה?
דיברתי אל עצמי, טל. דיברתי אל עצמי.
אבא, אתה נראה לי בלחץ. מה קורה?
תגיד לי אתה מה קורה. אתה מסתיר ממני משהו?
נסחפת, אבא.
הסתרת ממני את היַפְיוּפָה הזאת. יכול להיות שאתה מסתיר ממני עוד משהו?
על מה אתה מדבר, אבא?
נעה קמה ממקומה. נדבר בטלפון, היא אומרת.
חכי, אומר הנער, אל תשאירי אותי לבד.
אתה לא לבד.
חכי אמרתי.
האיש נעלם במסדרון. עכשיו הוא רק קולות: כף רגל נכנסת לכפכף גומי. ועוד אחת. צליל מתכתי כלשהו. רשרוש דף נייר. מפתחות מצלצלים בצרור. קללה נלחשת. דלת נפתחת. דלת נטרקת.
הנער קפוא במקומו, מהורהר. הוא יודע הכל, היא אומרת לעצמה. שכבר יגיד לי מה קורה כאן. פתאום הוא נחלץ מקיפאונו ורץ למסדרון. היא אחריו. הוא סורק את הרצפה במבטו ומקלל.
בן זונה.
מה קרה, שואלת הנערה.
האֶם-16, הוא לקח אותו, הבן זונה.

הנער נורה החוצה, והיא בעקבותיו. לא לא לא הוא צורח, אבל צעקתו נבלעת בחריקת הסטארטר וברעם המנוע המשתולל והוא קופא במקומו כשמטר של חצץ נורה אליו מצמיגיה האחוריים של המכונית הממריאה מתוך החניה. 


תצלום: יורם קופרמינץ