האם היוונים הקדמונים ציירו קומיקס של אודיסאוס?

עירד מלכין | מסה מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס

לאחר נדודים ארוכים בים, מגיעים אנשיו של אודיסאוס אל ארץ הנדמית כנושבת. כל הסימנים מעידים על כך שהגיעו לבית אנושי: עשן מיתמר מארובה, נול אריגה, ואישה. אלא שהאישה איננה אלא קירקה, מכשפה שהפכה את אנשי אודיסאוס לחזירים תוך שהיא משמרת את תודעתם האנושית: בני אנוש בדמות חזיר, חסרי יכולת דיבור ואומללים. אודיסאוס הצליח יותר: האל הרמס העניק לו שורש מסתורי שאִפשר לו לעמוד מול קסמיה של קירקה ולאלצה להחזיר את רעיו אל דמותם האנושית. אך קסמה של קירקה המשיך לפעול גם אחר כך: כה טוב היה לו בארמונה ובמיטתה עד שלמשך זמן רב שכח אודיסאוס את ה"נוֹסְטוֹס" (השיבה) שלו: את זכר עברו וביתו, את הדרך חזרה, ובעיקר, את עצם השתוקקותו לשוב.
אודיסאוס היה מאושר אצל קירקה. אך זהו בדיוק אותו סוג של אושר שממנו ניסה להתחמק, שוב ושוב. כך היה לאחר שבע שנות שבי באי של קליפסו, הנימפה המאהבת שהציעה לו חיי נצח במחיצתה אך במחיר הניתוק ממימדי הזמן והמרחב, ובמחיר שיכחת ה"נוסטוס". זו היתה גם סכנתן של הסירנות, שתוכני שירתן (באודיסיאה הסירנות מייצגות ידע טוטלי, לא פיתוי
מיני) איימו לפתות את אודיסאוס להישאר במחיצתן ולשכוח את ה"נוסטוס" שלו. כך גם הסכנה שבאכילת הלוטוס, סם השיכחה. ביוונית נוסטוס, קשורה למלה נוס (nous=mind), ושיכחת השיבה משמעה איפוא איבוד הזיכרון, האישיות והעצמיות. שהרי הקירבה הסמנטית ברורה: מהי היזכרות אם לא סוג של "שיבה" אל מה שרוצים לזכור?
סיפורו של אודיסאוס פועל עלינו איפוא בכמה מישורים. יש בו מוטיבים של "סיפורי עם" על הגיבור הנודד הסקרן, המתעקש לפגוש דמויות כמו הקיקלופ פוליפמוס, הענק המפחיד אוכל-האדם שיש לו עין אחת באמצע המצח. יש בסיפורו גם מימד פסיכולוגי עמוק, במיוחד כשאנו ניצבים בפני אימת השיכחה, איבוד הזהות והדרך "הביתה". מן הסתם מימד זה בעיקר הוא שזיכה את האודיסיאה בעיבודים מודרניים, כגון אלה של ג'יימס ג'ויס וניקוס קזנצאקיס.
כיצד מגיעים אלינו הסיפורים הללו? עם מה בדיוק או נפגשים כאשר אנו נרעשים מהרפתקאותיו ומזדהים בהתרגשות עם חיפושו אחרי ה"נוסטוס" שלו? התשובה הצפויה היא האודיסיאה, האפוס המופלא של הומרוס, שהועלה על הכתב במאה השמינית לפנה"ס לערך. אולם עוצמתו של הסיפור חורגת מהמדיום המסוים של טקסט ספרותי. למעשה, רובנו נפגשים לראשונה עם המוטיבים ההרפתקניים והפסיכולוגיים של המיתוס דרך עיבודים למיניהם. יש המתייחסים בסלחנות פטרונית למי שקורא את "סיפורי שקספיר" מאת צ'רלס ומרי לאמב, או ספרי "מיתולוגיה" למיניהם. אך למעשה גם ביוון העתיקה כבר עשו זאת: אפלטון, למשל, מדבר כמובן מאליו על כך שילדים שומעים מיתוסים לראשונה מפי אומנות, שבוודאי לא ציטטו להם חרוזים הומריים במשקל הקסמטרי.
וכאן אנו נוגעים כבר במשהו עקרוני למיתוס: כוחו בו עצמו, וביטוייו שונים ומשונים. אין בו "נכון", ואין לו שום גירסה קנונית. אין אפילו "מיתולוגיה", שם כולל שהומצא בעידן המודרני. מיתוס הוא סיפור מסורתי (ללא מחבר) שניתן לעצבו ולבחור ממנו אלמנטים כרצונו של המספר. בדרך כלל מצטייר אודיסאוס בתודעה בדמותו ההומרית: הגיבור שראה "דרכים הרבה", איש "רב תפניות", נואם מוצלח, רמאי מיומן, גיבור מלחמה, נודד בעולם אך גם איש בית. אך יש לאודיסאוס ייצוגים רבים ומגוונים, חלקם אפילו קומיים ומגוחכים. יש לזכור שהמיתולוגיה מולידה לא רק סיפורים, אלא גם דימויים חזותיים, טקסי פולחן, ואפילו הצדקה לקיומן של שושלות. מיתוסים לא היו סיפורים בעלמא; הם היו "אידיאות" במובן היווני של המלה, שבהן חוֹברים יחדיו שיח ודימוי צורני. מעבר לכך, ה"סיפור" אינו הכל במיתוס. יש לראותו כמורכב משורה של קטגוריות, האחוזות זו בזו כחוליות בשרשרת. כך, למשל, הוליד המיתוס של אודיסאוס לא רק את העלילה האֶפּית של
האודיסיאה, אלא גם גירסאות חלופיות ועלילות הֶמשֵך, דימויים חזותיים (הרואיים וקריקטורליים), טקסי פולחן (כמנחות לאודיסאוס) ואפילו תחרויות אתלטיות שנערכו לכבודו.
קטגוריות הסיפורים, הדימויים החזותיים וטקסי הפולחן שזורות ואחוזות זו בזו, אך לא בהכרח נובעות זו מזו. בחברה היוונית היה עולם המיתוס רב-פנים וכלל התייחסויות הדדיות בין המיתוסים, התייחסויות ואסוציאציות שהיו כה מוכרות לקהל השומעים עד שמשוררים וציירים יכלו להניחן בביטחה ולא תמיד לציינן במפורש. ביסוד הדברים קיימת גם אסתטיקה הזרה לעולם המודרני: בקוראנו רומן איננו יודעים "מה יתרחש בעמוד הבא". לעומת    זאת, בתקופה הארכאית יווני שהאזין לאפוס (או צופה התיאטרון בתקופה הקלאסית) ידע מראש את העלילה ואת הקשריה. גדולתו של המשורר והמחזאי היתה ביכולת האינטרפרטציה וההדגש המשתנים. אלה נשענו גם על האירוניה הדרמטית: הדמות "אדיפוס" אינה יודעת מיהי באמת ולא את שייקרה אותה; אך הקהל יודע זאת היטב.
את "מה שיודע הקהל" הכירו היטב לא רק משוררים אלא גם ציירים. ניתוח הדרכים שבהן צוירו סצנות מיתיות על הכדים היווניים מדגים עוד אופן של תפוצת המיתוס, וניתן להצביע על הקְבּלה בין הדרכים שבהן נתפסו עלילותיו של אודיסאוס בשירה לבין הדרכים שבהן נתפסו הדימויים הציוריים, הכל במסגרת התייחסות מוכרת וידועה של תכנים ואפילו של פרטי אפיזודות.מרבית הסצינות הניתנות לזיהוי וייחודיות לעלילה מסוימת, המופיעות בציורי הכדים היווניים, אינן מתארות אירועים הלקוחים מן האיליאדה והאודיסיאה דווקא, אלא ממחזור המיתוסים הטרויאנים בכללותו. יש אפילו ציורי כדים המתארים סיפורים "טרויאניים" שאינם ידועים לנו, אך אין כל ספק שהיו מוּכּרים היטב בשעתם.
ה"טקסט" איננו בהכרח קודם לציור. בתקופה מסוימת (לפחות מן המאה השביעית לפנה"ס ואילך), נדמה כאילו כל הדימויים שבציורי הכדים, בין שהיו חלק ממאגר דימויים מוּכּר וידוע ובין שהיו ייחודיים לעלילה מסוימת, בין שנלקחו מן האיליאדה והאודיסיאה ובין שנלקחו משירוֹת טרויאניות אחרות, היו מרחפים יחד בחלל האוויר: מה שבא אז לכלל ביטוי חזותי בציורי הכדים לא היה בהכרח תוצאה ישירה של "השפעת" הטקסט ההומרי, אלא היה עשוי לנבוע ממכלול מגוּוָן של נושאים טרויאניים שנמסרו בדרכים שונות, כסיפורים שסופרו לילדים לפני השינה.

כללו של דבר, עלינו להתייחס אל המִגוון המשתנה-והולך הזה של נושאים ועלילות כשלעצמו. ציירי הכדים בחרו את נושאי ציוריהם לפי אמות מידה שלא תמיד מובנות לנו. יש מוטיבים מפורסמים שלעולם אינם זוכים לביטוי בציורי הכדים ולהיפך, יש ציורים שבהם נראית דמות, כמו ב"קומיקס", שהכתובת מעליה מציינת במפורש שמדובר באודיסאוס, אך אין לנו מושג קלוש ביחס לסיפור המרומז בהם. עם זאת, אפשר להניח שכאשר החליטו הציירים לתאר נושאים שאינם ידועים לנו כיום (שאותם העלו ממאגרי השירה שעמדו לרשותם אז), יכלו לצַפות לכך שהמתבוננים ביצירותיהם יכירו נושאים אלה. יש למשל ציור שבו נראה אודיסאוס רוכב על גבי צב. מדובר בוודאי בסיפור מעשה שאיננו ידוע לנו. הציור לא סיפר את הסיפור, אלא רק הזכיר אותו למתבוננים בו. האם סוּפּר הסיפור במלואו בעקבות ההתבוננות בציור – זו כבר שאלה אחרת לחלוטין.
את הדימויים הללו שבציורי הכדים אפשר להשוות ל'אייקונים' שעל פני צג המחשב: המשתמש הוא המחליט אם להקיש על אייקון זה או אחר ו'להיכנס' לתוך הסיפור, או לא לגעת באותו אייקון ולהניח לו להמשיך לייצג את המיתוס על פני הצג. הדימוי משול איפוא לאידיאה של הסיפור (במשמעות שנזכרה לעיל, של 'מיתוס שווה אידיאה'); התגלמותו במילים עשויה (אך אינה חייבת) לבוא בעקבותיו. הצרה היא שכאשר אנו מקישים על 'אודיסאוס על גבי צב' – מתברר לנו שהקובץ שלנו ריק. אך זוהי הבעיה שלנו, לא של המתבוננים בציורי הכדים בעת העתיקה.
ניקח לדוגמה שני איורים על גבי כד קטן מסוף המאה החמישית לפנה"ס, מבויאוטיה שביוון. האחד מוכר-משהו, השני עלום לחלוטין. גם בציור המוכר, כביכול, נופתע לגלות משהו חדש. לכאורה, עוד איור מני רבים של עלילות אודיסאוס. אבל הכל מוזר, בורלסקי, ואפילו קומי: קירקה מצוירת ככושית, בוחשת את מרקחתה בספל וצועדת כגבירה דומיננטית אל עבר אודיסאוס רהוי ומבועת, כולו כרס ואשכים מידלדלים ברפיון. למרות ששלף את חרבו מנדנה, מתבונן אודיסאוס אל עבר הצופה בציור כאילו פרחה מזיכרונו הוראתו של הרמס להתנפל על קירקה ולאיים עליה בחרבו. מימין לקירקה מצויר נול האריגה שלה; אולי יש כאן אסוציאציה לנול של פנלופה שבעזרתו עיכבה את נישואיה למחזרים שצבאו על ביתה. כידוע, פנלופה הנאמנה הבטיחה להינשא לכשתסיים את מעשה האריגה שלה, אלא שהיתה שבה ופורמת בלילות את שארגה בימים. לעומת זאת כאן, בביתה של קירקה, מופיע הנול, אותו סמל לביתיות ולאשת החיל שידיה עמלות תמיד, כמרמז דווקא על תעתועי רמייה וכישוף.
בצדו האחר של הכד מופיע אודיסאוס (כך הוא מצוין מפורשות בכתובת שמעל דמותו) רץ על פני הגלים ותלת-קלשון בידו, אולי לשם דיג. למעשה הוא רץ על פני אמפורות (כדי משא ליין או לשמן) הצפות על פני הגלים ודגים מקפצים לצידם. הכל בתנופה, גלימתו של אודיסאוס מתנפחת ברוח הנושבת
בחוזקה בגבו, וגם שמה מצויין: זוהי דמותו של בוריאס (Boreas), רוח הצפון, שלחיי פרצופו הכושי מנופחים במאמץ להפיח רוח שתדחוף את הגיבור על פני הגלים.
"אין דבר כזה," עשוי לפסוק פילולוג קפדן, הרואה בטקסטים את חזות הכל. "הציור בוודאי משמש אילוסטרציה לטקסט כלשהו שאבד לנו." לאו דווקא: למעשה הציור מקביל לספרות "קומיקס" הנוצרת כשלעצמה, ואיננה משמשת בהכרח עיבוד או גירסת ילדים של יצירת מופת. אלא שאין זו ספרות: הצייר איננו בא לספר סיפור המתגלגל כעלילה, אלא לציין ב'אייקון' משהו היכול להזכיר סצינה, עלילה, או אפילו בדיחה – שבתורה עשויה לייצר סיפור. לנו אין מושג מה קורה פה: שום טקסט קדום איננו מזכיר אודיסאוס הנמלט כך על פני הים ומעולם לא שמענו על רוח הצפון שעזר לו. אבל זו הראייה המוגבלת שלנו, הנובעת לא רק מחוסר ידע אלא גם מחוסר הנכונות לראות בציור משהו שמעבר לאילוסטרציה.
כאן, למשל, הציור עשוי להביע רעיון. אולי אין זה מקרה שרוח הצפון דווקא הוא זה הנושף בגבו של אודיסאוס: הוא הודף אותו ממנה והלאה. בצפון חיו ההיפרבוראים (מילולית "אלה שמעבר לרוח הצפון") חיי נצח מאושרים, משוחררים מפגעי המקום והזמן. המקבילה ההפוכה ל"מעבר לצפון" היתה ארצם של האתיופים (מילולית: "בעלי הפנים השרופות") שבדרום. בראשיתה של האודיסיאה פורש לשם אויבו הגדול של אודיסאוס, אל הים פוסידון, והאלים מנצלים את העדרו לכנס אסיפה ולהעביר החלטה להשיב את אודיסאוס לביתו. הניגוד שבין ארץ האתיופים וארץ ההיפרבוראים מהווה דוגמה לסימטריה הגיאוגרפית שהייתה כה אהובה על היוונים: שני קצוות, זה הדרומי של פוסידון, שאודיסאוס מנסה לחמוק ממנו, וזה והצפוני של בוריאס, שאודיסאוס נמלט אליו. אולי קיווה למצוא מקלט בקרב ההיפרבוראים המאושרים. מה בעצם ציפה לו שם? האושר? אך סכנתם של ההיפרבוראים היא כסכנתן של הסירנות, או של אוכלי פרח הלוטוס, או אפילו של קירקה: שיכחת השיבה. לפיכך רוח הצפון בוריאס (אם כדמות מיתולוגית ואם כהתגלמות של מאבק פנימי) לא נותן לאודיסאוס המיואש כבר מנדודיו לנוס אל "מעבר לצפון" והוא נושף ומטיס אותו קדימה, חזרה, אל העולם של      זמן ומקום, אל ה"נוסטוס" שלו. כך, ציור שתוכנו כלל אינו מוכר לנו מתוך האודיסיאה, שופך אור ומאפשר הבנה עמוקה יותר של אחד מנושאיו המרכזיים של מחזור המיתוסים של אודיסאוס.

ספל מבויאוטיה (מרכז יוון) מסוף המאה החמישית לפנה"ס, המראה את קירקה ואודיסאוס (בתמונה למעלה) ואת בוריאס ואודיסאוס (בתמונה למטה)

התמונה מתוך "The Odyssey and Ancient Art" מתפרסמת באדיבות מוזיאון אשמוליאן באוקספורד.