חן מענית | סיפור מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס


"קִקְלוֹפּ, אִם-אַךְ יִשְׁאָלְךָ אִישׁ מִבְּנֵי תְמוּתָה, בֶּן אָדָם, לֵאמֹר:
אַיֵּה הִיא עֵינְךָ וּמָה הָעִוָּרוֹן הַנִּתְעָב, תֹּאמַר לוֹ: סַמֵּא סִמְּאָהוּ אוֹדִיסֵס"
 (אודיסיאה, שיר תשיעי, שורות 502-505, תרגום: שאול טשרניחובסקי)

שתי דלתות, קצת חורקות, חצצו בין לשכתה של השופטת גיל-עדי ובין אולם המשפטים. פתחתי את הראשונה ונעמדתי רגע בדממת המבואה הצרה שביניהן. שאפתי את האוויר הממוזג והצצתי דרך חריץ השנייה, לתוככי האולם.
דוקטור סימוֹן ישב על הספסל שבתא הנאשמים והסתודד עם הסנגור אבוטבול, שהיה רכון וגבו הרחב מופנה אלי. השוטר, שישב ליד הרופא, האזין לדבריהם בריכוז. נציגי התביעה, עורך דין אלדר ועורכת דין לוי, כבר נברו בניירותיהם. מילי הקלדנית ישבה במקומה שמתחת לבמה ושיחקה סוליטר. בספסלים האחורִיים ישבו בני משפחתו של הנאשם. גברת סימון חבשה לראשה כובע רחב שוליים מוזר ומקומט, שלא הצליח להסתיר את מצמוץ עיניה התכוף ואת רעד שפתיה. גופה הצנום, העטוף שמלת פשתן תכולה, כמעט נעלם בינות לשני בניה העצומים, שישבו מצדדיה כחומות בצורות
החוצצות בינה לבין העולם, חנוטים בחליפות שחורות, בוהים בחלל כשוורים גדולים המובלים לבית המטבחיים.
לשמע כניסתי השתתקו הנוכחים ונעמדו כי חשבו בטעות שזו השופטת. ראשה של גברת סימון הזדקף בבהלה, כובעה צנח על הספסל ושׂערה החום הארוך שהיה אסוף תחתיו, הותר והתפזר על כתפיה. אחד הבנים מיהר להתכופף אל הכובע, הניחו בחזרה על ראש אמו ובתנועה עדינה, מנוגדת בתכלית למראהו המסורבל, נשק לה על לחיה.
"זה בסדר, אתם יכולים לשבת," יריתי את הבדיחה הקבועה.
איש לא חייך. שאלתי אם כולם מוכנים, כאילו שאפשר להתכונן לשבע שנות מאסר, ומשענו לי עורכי הדין בחיוב, פניתי בחזרה ללשכה.
השופטת עמדה והביטה דרך החלון הגדול המשקיף מערבה, אל הנמל. הסיגריה שבין אצבעותיה נאכלה כדי שני שליש מאורכה ואפרה התפזר על הרצפה.
"כולם נמצאים, את יכולה להיכנס."
"האוניות מפליגות, באות והולכות ובאות."
"סליחה, גבירתי?"
"ורק אני תקועה כאן כבר עשרים שנה, בין ההר ובין הים, משחקת את אלוהים."
שתקתי.
"לא אמרתי את זה לאף אחד, אבל לך אני אגלה וזה יישאר בינינו. בסדר?"
הינהנתי.
"אני שוקלת להודיע בקרוב לנשיא על פרישה מכס השיפוט. אתה יכול להביא לי בבקשה את הגלימה מהארון?"
לקול כניסתנו שבו הנוכחים והזדקפו, ושקט השתרר.
השופטת תפסה את מקומה על הבמה המוגבהת סמוך לדגל המדינה ואני התיישבתי מתחתיה, מעברו השני של שולחן הקלדנית, במקום השמור לַמתמחֶה.
"אתם יכולים לשבת. מילי, את מוכנה?"
מילי מִזערה את משחק הסוליטר לתחתית המסך והעלתה במקומו את פרוטוקול תיק פלילי 05/474 "מדינת ישראל נגד ד"ר אהוד סימון".
"כן גבירתי, אני מוכנה."
השופטת החלה להקריא את גזר הדין מדף נייר שבידה, ומילי הקלידה את דבריה במהירות, מלטפת בעדינות ובביטחון את מקשי המקלדת כאילו היתה פורטת עליהם קונצ'רטו לפסנתר.
"הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירת חבלה של ממש. כפי שהוכח בפני בית משפט זה ופורט בהכרעת הדין, ביום 21.12.05, בשעות אחה"צ, התפתחה קטטה בין בני משפחת הנאשם לבין בני משפחת פמוס, בסמוך למרפאת השיניים של הנאשם, הממוקמת בקומה הראשונה של ביתו. כשבעה מבני משפחת פמוס ובראשם המתלונן, מר פולי פמוס, הגיעו למרפאת הנאשם שלא נכח אותה שעה במקום, והחלו ליידות אבנים ולזרוק קרשים על חלונותיה, כל זאת עקב טענות מצד המתלונן ובני משפחתו לטיפול רפואי כושל שביצע בו הנאשם. בעקבות הדברים יצאו שני בניו של הנאשם מהבית והתפתחה קטטה שבמהלכה נזרק בקבוק תבערה והוצתה מרפאת השיניים על ידי בני משפחת המתלונן. הנאשם הוזעק למקום על ידי אשתו שצפתה כל העת בהיחבא במתרחש מהקומה השנייה והצטרף לקטטה רבת המשתתפים. במהלך הקטטה שלף הנאשם איזמל מנתחים ודקר את פולי פמוס בעינו הימנית. כתוצאה מכך נפצע מר פמוס באופן קשה ואיבד את עינו. אף שהנאשם הכחיש במהלך המשפט את דבר הדקירה, קבעתי כי על פי הראיות הנאשם החזיק את האיזמל שהביא לפציעתו של המתלונן ועל פי הנסיבות שהוכחו הוא היחיד שיכול היה לבצע את הדקירה.
למרות ההרשעה עומדות לזכות הנאשם נסיבות יוצאות דופן בתיק זה. אין להתעלם מהעובדה שהוא הגיע למקום כדי להגן על בני משפחתו שחשו תחושת מצור, לאחר שהותקפו על ידי בני המשפחה היריבה ואלמלא הכחשתו שמנעה טיעון של הגנה עצמית, אפשר שבנסיבות אחרות היתה עומדת לו הגנה כזו והוא היה מזוכה.
גם נסיבותיו האישיות של הנאשם עומדות לטובתו. מדובר באדם נורמטיבי, רופא שיניים מצליח ומרצה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, אדם שמעולם לא הסתבך בפלילים. הוא בעל מסור לאשתו, אב לשני בנים וסב לנכדה. עוד יש לציין כי מיד לאחר שדקר את המתלונן התקשר הנאשם למגן דוד אדום ועד לבואו של האמבולנס טיפל בו בעצמו.
בהתחשב בכל הנסיבות שפורטו אני קובעת כי עונשו של הנאשם יעמוד על 84 חודשי מאסר בפועל בניכוי חודשי המעצר שבהם היה נתון עקב החקירה בתיק זה, וכן אני גוזרת עליו 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירה של אלימות כלפי אדם אחר שתוצאתה חבלה של ממש. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום."
השופטת סיימה את דבריה, ביקשה ממילי לחלק העתקים של גזר הדין לנאשם, לסנגורו ולפרקליטים ויצאה מהאולם. עם צאתה חזר הרחש לחלל האוויר.
גברת סימון ניגשה לבעלה ברגליים כושלות וחיבקה ונישקה אותו בבכי.
פניו הסמוקות של הרופא נשארו חתומות. הוא הרים את ידו השמאלית, הלא-אזוקה, וניסה למחות את דמעותיה. אחר כך הרים גם את היד הימנית ויחד איתה התרוממה ידו של השוטר שהיתה כבולה אליה ושניהם מחו יחד את דמעות האישה. גם שני הבנים והסנגור הצטרפו להתגודדות הקטנה סביב הרופא המורשע והחליפו עמו דברים שלא הצלחתי לשמוע כי מילי החלה לספר לי בשטף, תוך שהיא אוספת את הניירות מהמדפסת, עורמת אותם בשלוש ערימות שוות ומהדקת אותן בצוותא, על נסיעתה הצפויה למושב של משפחת בעלה בדרום הארץ, על הרעיון הרומנטי שלו להשאיר את הילד בליל שישי אצל הסבתא ולצאת רק איתה למאהל במדבר ועל החשש להשאיר את ניב לבד אצל חמותה משום שהוא "עדִין ודי פחדן וצריך אותי כל הזמן לידו, הנודניק הקטן. וחוץ מזה, מה אני אעשה שם במדבר עם כל הנחשים והעקרבים והערבים האלה ובלי טלוויזיה. קח תחלק," הושיטה לעומתי את העותקים של גזר הדין.
התובעים, אלדר ולוי, לקחו מידי שני עותקים, הודו בנימוס, סגרו את הקלסרים, נפרדו לשלום מהסנגור, הינהנו הנהונים מתנצלים לעבר הנאשם המורשע ומיהרו לצאת, בדרכם לארוחת הצהריים.
השוטר האיץ ברופא להיפרד מבני משפחתו והשניים יצאו בשקט. בצעד בטוח ובלי להביט לאחור צעד רופא השיניים בדרכו לזינזאנה שתובילו לבית הסוהר. לאחר צאת בעלה התיישבה גברת סימון שוב על הספסל ולגמה מים מינרליים מבקבוק פלסטיק כחול שהוציאה מהתיק. כשסיימה את המים עד תום, קמה בזהירות ועזבה גם היא את האולם, נתמכת בבנים משני צדיה.
נשארנו רק מילי, הסנגור ואני.
אבוטבול החל לארוז את תיקו השחור וסימן לי באצבע שאגש אליו.
"נו, אז שלחת אותו לשבע שנים, אתה מבסוט?" הרעים בקולו.
"אני? אני רק המתמחה."
"עזוב, כולם יודעים שהשופטים רק חותמים על פסקי הדין שאתם כותבים, זה לא סוד," אמר בחיוך שבע רצון וקרץ אל מילי.
"השופטת גיל-עדי לא עובדת בצורה כזאת."
"זה מה שכולם אומרים," גיחך, ושני סנטריו רטטו, "בכל אופן, אתה מרוצה?"
"מרוצה? לא, אבל נראה לי שלא היתה ברירה," מילמלתי.
"תגיד, מתי אתה מסיים את ההתמחות?"
"בסוף אוגוסט."
"אה, אוטוטו. אתה מוזמן להרים לי טלפון, אולי נוכל לסדר לך משהו."
"תודה."
"אל תהיה כל כך חיוור, הוא יהיה בסדר. אין מה לעשות, זאת העבודה שלנו. שיהיה בהצלחה בכל אופן." אבוטבול טפח על שכמי כאילו היינו חברים ותיקים ויצא גם הוא.
מילי העלתה מחדש את משחק הסוליטר ואני חזרתי ללשכה.
השופטת גלשה באינטרנט, מדפדפת בין אתרי חדשות.
"אז מה אתה אומר?" שאלה, בלי לשאת את עיניה מידיעה על חובשים ממגן דוד אדום נתניה, שהצילו תינוק שכמעט נחנק למוות מבליעת קוביית לגו.
"לא יודע, שבע שנים..."
"אח, לבי נכמר עליו," אמרה בהיסח הדעת.
"אולי היינו יכולים ל..."
"בקשר למה שאמרתי קודם," המשיכה השופטת איזו מחשבה שקטעתי, כנראה, "שיהיה ברור שזה לא לפרסום."
"ברור," אמרתי, אחרי שתיקה קצרה. "אז זהו? החלטת סופית לפרוש?"
"אני עוד לא בטוחה, אבל ערימות התיקים שמצטברות על השולחן לא עושות לי חשק להישאר."
"אבל מה תעשי?"
"אני כבר לא צעירה ויש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות, המון מקומות לבקר. אתם מסיימים צבא וטסים להודו, אני סיימתי צבא, מיד הלכתי ללמוד משפטים, ומאז אני כאן, סוגרת תיק, מתחילה חדש."
"באמת? היית רוצה לנסוע להודו?"
"למה לא? רק לך מותר? אבל קודם כל אני אסע לברצלונה. אח, המוזיאונים, האדריכלות, הנמל, ואולי לפירנצה, אפילו ששם כבר הייתי. וחוץ מזה, יהיה לי סוף סוף קצת זמן לבלות עם לילך. בשנה הבאה היא חוגגת בת מצווה." שלוש דפיקות בדלת קטעו את דבריה.
"תפתח בבקשה, בטח השופט פרומן שוב שכח את הכרטיס."
פתחתי. בפתח עמדה גברת סימון, סמוקה ובוכייה, ולידה אחד הבנים שנראה כמנסה לעצור בעדה.
"אסור לכם להיות כאן," סגרתי את הדלת בפניהם, ומיד התחרטתי. לפני שנטרקה הספקתי לשמוע את גברת סימון אומרת, כמעט בלחישה, שהיא מוכרחה לדבר עם השופטת.
"מי זה היה?"
"המשפחה."
"איזו משפחה?"
"של ד"ר סימון, האישה ואחד הבנים."
"הרופא? איך הם הגיעו לכאן? צריך לקרוא מיד למשמר, איפה הלחצן הארור?"
"שאני אצא לדבר איתם?"
"מה פתאום, אני קוראת לשומרים."
השופטת לחצה על לחצן המצוקה וכעבור פחות מדקה נשמעו מעבר לדלת קולות הריצה של המאבטחים ואחר כך קולו העדין להפתיע של הבן: "אל תדחפו, אנחנו הולכים. זאת היתה רק שאלה, לא צריך לדחוף."
אחד המאבטחים נכנס ללשכה, אמר שהם מוציאים אותם מהבניין ושאל אם הכל בסדר.
"לא, לא הכל בסדר, איך הם הצליחו להיכנס?"
"אני מצטער, גבירתי, כנראה שהדלת החיצונית הייתה פתוחה, אבל עכשיו אני נשאר כאן עד שמוסרים לי מלמטה שהם יצאו מההיכל, אין לך מה לדאוג."
"טוב, אני רוצה שאחד מכם ילווה אותי ואת המתמחה למכונית, אנחנו סיימנו להיום."
"אין בעיה גבירתי, אני אקרא בַּקשר למישהו שיישאר לשמור ואני אלווה אתכם."
טיפסנו במדרגות לקומת השופטים וירדנו במעלית לחנייה.
"תודה, אנחנו נסתדר מכאן," הפטירה השופטת לעבר המאבטח ונכנסה למכונית.
מיהרתי לאחוז בזרוע המאבטח שכבר פנה לחזור לבניין.
"תגיד להם לערער."
"מה?"
"תקשיב – תפוס את הגברת בשמלה הכחולה, ותגיד לה שהיא צריכה לערער. תגיד לה שתטען להגנה עצמית."
עזבתי את המאבטח המבולבל ונכנסתי למכונית.
"אם את רוצה אני יכול לנהוג."
"לא, זה בסדר."
טיפסנו לאיטנו במסלול המעגלי של החנייה התת-קרקעית ויצאנו מחשכתה אל אורו המסנוור של היום. השופטת שוב החלה לדבר על ברצלונה, על המקצועיות הגאונית של גאודי והשרלטנות הגאונית של סלבדור דאלי. ואז עלה במוחה הרעיון לקחת לשם את הנכדה לטיול בת מצווה. "לילך כל כך רגישה ומוכשרת, היא כל כך תיהנה," אמרה תוך שהיא נעצרת לפני מעבר חצייה. במרכזו עמדה גברת סימון, שמלתה התכולה מתנופפת כדגל ברוח. היא הביטה בנו והחלה להתקרב.
"זאת היא."
"בסדר, ראיתי, אני לא הולכת לדרוס כאן אף אחד."
השופטת סובבה את ההגה, עקפה אותה מימין במהירות, ועצרה לפני הרמזור בחריקת בלמים.
"אתה רוצה שאקפיץ אותך הביתה?"




תצלום: יורם קופרמינץ