דמיטרי בורשטיין | סיפור מאויר מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס


"רעי, אנו סובלים, אך לא נרד אל משכנו של הדס בטרם היום שנועד בגורל. קומו, עלינו לדאוג למזון, לא למות ברעב."





אנשי מיהרו לציית לדברי, נשאו את ראשם על חוף הים השומם, וראו את האיל שצדתי בחנית. היתה זו חיה עצומה. כאשר שבעו עיניהם מן המראה, שטפו את ידיהם והכינו ממנו סעודה נהדרת. כך ישבנו כל היום עד שקיעת השמש, ושבענו בשר רב ויין מתוק. עם בוא הדמדומים שכבנו לישון על קו המים. כשעלתה אלת השחר ורודת האצבעות, אספתי את אנשי ואמרתי להם:
"ים בלי גבול מקיף אותנו, אך אדמת האי הזה אדמת שפלה, ובמרכזו ראיתי עשן עולה מן היער העבות. הבה נלך לשם."


חילקתי את אנשי לשתי קבוצות, ובראש כל אחת שמתי מפקד. על אחת פקדתי אני, ועל האחרת – אארילוכוס האציל.
הטלנו גורל בקסדת ארד – הפור נפל על אאורילוכוס.
הוא קם ללכת ועמו עשרים ושניים איש ממררים בבכי.


בין העמקים גילו אאורילוכוס ואנשיו את ארמונה של קירקה, העשוי אבנים מלוטשות. סביבו שוטטו זאבי הרים ואריות חדי ציפורן, שקירקה כישפה בסמים אפלים. רעי נבהלו למראה היצורים הנוראים, אך הם לא תקפו אותם, רק הזדקפו וכשכשו בזנבותיהם האדירים, ככלבים הנדחקים סביב אדונם השב מן המשתה ומביא להם מעדנים.

מתוך ביתה של קירקה שמעו את האלה יפת המחלפות מזמרת. אז אמר פוליטס, הנאמן והאהוב באנשי: "רעים, בתוך הבית מישהי עוסקת במלאכת אריגה ושרה בקול ערב, וכל המרצפות מהדהדות תשובה. אולי זו אלה, אולי אישה. הבה נקרא לה." והם נשאו קולם וקראו. קירקה פתחה את השערים הזוהרים ויצאה והזמינה אותם לביתה. כל הגברים הלכו אחריה לתומם, ורק אאורילוכוס המתין בחוץ, כי חשש ממלכודת.


קירקה משכה אותם פנימה, הושיבה אותם על כיסאות והגישה להם מזון. אולם היא נסכה בו שיקוי אפל, למחות את זכר מולדתם. אנשי שתו, והיא הלמה בהם במטה וכלאה אותם בדיר החזירים.
רעי צימחו זיפים, ראש חזיר וגוף חזיר, והשמיעו נאקות חזיר, אולם מחשבותיהם נשארו מחשבות אנוש. כך, בצווחות, נכלאו.


אאורילוכוס רץ אל החוף, לספר את קורות אנשיו וקצם האומלל. "כולם נעלמו, איש מהם לא חזר, אף שחיכיתי להם זמן רב," אמר. מיד הוריתי לו להובילנו באותה הדרך, אך הוא חיבק את ברכי ואמר בבכי: "אנא, אל תיקח אותי לשם. אין ספק בלבי שלא תחזור ולא תשיב איש מרעיך. מוטב לנו לברוח במהירות עם הנותרים." אך אני אמרתי לו: "אתה, אאורילוכוס, שב כאן, אבל אני חייב ללכת לשם."


לפני בואי אל ארמונה של קירקה הקוסמת בא אלי הרמס שליח האלים ואמר: "לאן אתה הולך, אומלל, ואינך מכיר את המקום? אנשיך כלואים בדמות חזירים בדיר הארמון וגם אתה לא תחזור. אך אני אגן עליך מפני הסכנות ואגלה לך את תכסיסיה של קירקה. הנה, קח את הסם הטוב הזה, כוחותיו ירחיקו ממך את הרעה." לקחתי את הסם, פרח לבן בעל שורש שחור, והלכתי אל הארמון, ולבי סוער מאוד.


על סף הבית עצרתי וקראתי. האלה מיהרה לפתוח את השערים הזוהרים והזמינה אותי פנימה. היא הכינה לי משקה בגביע זהב, ובלב חורש רעה השליכה פנימה את הסם. אני שתיתי, אך לא נפל עלי כישוף. אז דחקה בי במטה ואמרה: "לך לךָ אל דיר החזירים, לרבוץ עם שאר רעיך." שלפתי את חרבי החדה וזינקתי עליה כמבקש להרגה. קירקה זעקה והשתטחה, חיבקה את ברכי וקראה בבכי: "מי אתה? מאין באת? איש לא עמד בפני הסם הזה מעולם. יש בקרבך רוח חסינת כישוף. אתה הוא אפוא אודיסאוס הגיבור. החזר את החרב לנדנה וניכנס למיטתי, ונשכב ונאהב, ונלמד לבטוח זה בזו." אני השבתי לה: "הו קירקה, איך תבקשי רוך ואהבה? הלא הפכת את אנשי לחזירים, וכעת את זוממת לקחת ממני את כוח הגברא ואת אומץ הלב כשאהיה ערום. לא אסכים להיכנס למיטתך אם לא תשבעי לי, אלה, שאינך חורשת נגדי כל מזימה." קירקה מיד נשבעה כדברי, ונכנסתי למיטתה הנפלאה.

ארבע שפחות שירתו בבית, וכשרתחו המים בדוד הארד הגדול הושיבה אותי אחת באמבט ושטפה את ראשי ואת כתפי בחמים ובצוננים לסירוגין כאשר אהבתי, וסילקה מאיברי את התשישות. אחרת קירבה אלי שולחן, ואחרת ערכה לפני בחן מאכלים מכל אשר בבית. אך הלב לא שמח בכל אלה. כאשר הבחינה קירקה כי אני שקוע בעצב עמוק ואיני שולח את ידי אל המזון, באה ואמרה: "למה, אודיסאוס, אתה יושב כאילם ואינך נוגע במזון ובמשקה? האם אתה חושש מעוד מעשה תרמית? אל תפחד, הלא כבר נשבעתי בשבועה חמורה."
"הו קירקה," השבתי לה, "איך יכול אדם ישר לאכול ולשתות בטרם ישחרר את רעיו? התירי את רעי הטובים ואראה אותם בעיני."


קירקה יצאה מן החדר ובידה המטה, והדפה מן הדיר את רעי, שנראו כחזירים בוגרים. היא עברה ביניהם ומשחה כל אחד בסם הנגדי. אז נשרו מגופם הזיפים אשר הצמיח הסם הרע.


הם שבו והיו לאנשים, אך צעירים משהיו קודם וגבוהים ויפי מראה הרבה יותר. רעי הכירו אותי, וכל אחד מהם אחז בי בידיו, ובכי געגועים הביתה שטף את כולנו.


הטקסט מבוסס על גרסת אהוביה כהנא לאודיסיאה, שיר 10 (כתר, 1996)


איילת רובינסון ביצעה את תיאטרון הקומיקס במסיבת ההשקה: