יונתן דורי | סיפור מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס


"הַחֲתָנִים סוֹאֲנִים בַּהֵיכָל הַהוֹלֵךְ וְאָפֵל,
נִצִּים כֻּלָּהַם בֵּינֵיהֶם: מִי יַעַל יְצוּעַ הַמַּלְכָּה"
(אודיסיאה, שיר ראשון, 365-366, תרגום: שאול טשרניחובסקי)

שביל החצץ הקצר התפתל בין בתי העץ הקטנים שנעטפו כראוי בשיחי פרחים ענקיים, חסרי שם. בשולי השביל התמזגו אבני החצץ הלבנות עם האדמה החומה, ואבק קמחי אחז בגרונות של עלי הדשא הפראיים. השמיים היו תכולים, והשמש נרמזה מעבר להר. הציפורים עוד לא היו מעולפות, וקולותיהן נשמעו משורת העצים שסימנה את גבול המושב. ממרחק ניתן לשמוע גם קולות אנושיים: טרקטור נוסע לאחור ומצפצף, לול תרנגולות שלם יוצא מגדרו לנוכח מחלקת האוכל המתקרבת לעברו בפסיעות גסות ורשלניות.
הישוב שהגיעו אליו, במבט מלמעלה צורתו כטיפת מים העומדת לנשור מברז דולף, היה ממוקם בלב גבעות חומות דהויות, שרק הכבישים הוסיפו להן מעט צבע. בתי העץ, המיועדים למבקרים מזדמנים, עמדו בשולי הישוב, מרוחקים ככל האפשר מן הכביש הראשי, ובתי התושבים, הלולים והרפתות דחקו אותם אל גדר הישוב. מעברה השני של הגדר התקשתה האדמה, והצמיחה מדבר. רק רחבת דשא שבסופה שורת עצים הרחיקה מעט את המדבר מן היומיום.
החצץ הלבן חרק תחת רגלי הצועדים בשביל המוליך לבית העץ מספר .3 היו שם שלושה צועדים ועוד חצי: בראש צעד בגאון אדם כבן חמישים, בגדי העבודה שלו אוחזים היטב בגופו, שפם קבוע מעל פיו, ובידו מקרקש צרור
מפתחות. אחריו צעדו שניים – אם ובנה. האם אחזה בכף ידו של ילד שפניו הופנו לאחור, אל מגרש החנייה, ובידה השנייה משכה מזוודה גדולה בעלת רצונות משלה, שקיפצה על שביל החצץ, ביתרה אותו לשלושה חלקים לא שווים, והתכסתה בקמח הלבן.
הילד היה בכיתה א' או ב'. על ראשו חבש כובע מצחייה כחול גדול ממידתו, שאביו שכח אצלו פעם. המבט הנחוש בעיניו והכדור תחת ידו הפכו אותו למעין קריקטורה של ילד. אמו, אשה צעירה, לפעמים מצחיק לקרוא לה אמא, עדיין לבשה את בגדי העיר, ומתנועותיה ניכר בה שלא הצליחה להשתחרר מהלך הרוח של ההתארגנות הדרושה לקראת היציאה לחופש, ולעבור לחופש עצמו.
הם הגיעו לבית עץ שפסל מתכת בצורת המספר 3 הולחם בצדו. בעל הבית פתח לפניהם את הדלת, עצם את עיניו לרגע כדי להדגיש את קור המזגן, ואחר כך הניח את המפתחות על שולחן קטן בפינה וחזר אל השמש. האם הודתה לו, והוסיפה עוד כמה מילים, בזמן שהילד ערך סיור מהיר בבית החדש. הבית היה קטן מאוד, רק חדר אחד היה בו למגורים, ועוד חדר אמבטיה. ריח העץ היה חריף באפו. הוא התיישב על הספה, משך את רגליו למעלה והמתין. אמו נכנסה וסגרה את הדלת. בחדר השתררה עלטה עד שהאם הסיטה את הווילונות והחושך נעשה נסבל יותר.
בלי שיגידו זאת, הילד והאם לא הרגישו צורך לבוא מביתם שבעיר לבית העץ. אלא שכל אחד מהם עשה זאת למען האחר. בעיר גרו בבית בן שלושה חדרים מרווחים במידה הראויה, שבכל אחד מהם תלוי על הקיר שטיח צבעוני גדול. בלילה נדמה שהשטיחים מעוותים את חוקי הפיזיקה.
האב נעלם מהבית בנסיבות לא ברורות לילד. אחר כך היה מופיע בתדירות לא צפויה, ותמיד בזמן הלא נכון. הילד חיכה למשהו שלא ידע לבטא במילים, ובינתיים ניסה לשמר את הקיים.
עכשיו הגיע שלב ההתארגנות. הילד ישב בקוצר רוח מופגן, בשעה שאמו פתחה לאט לאט את המזוודה הגדולה, והחלה להוציא ממנה תיקים קטנים, שקיות ומצבורי בגדים, ופיזרה אותם בנדיבות בכל רחבי בית העץ.
הילד קם והחל לשחק בידית הדלת ולבעוט בקירות העץ. האם הפסיקה לרגע את מלאכתה, והציעה לו לצאת אל הדשא שבחוץ, ולשחק שם עד שתגמור לסדר.
כעבור דקות אחדות יצאה אחריו. הילד נעלם בין השיחים, ורק קולן של צהלות השמחה שלו הגיע מדי פעם לרחבת הדשא. האם פרשה סדין צבעוני מתחת לאחד העצים, נשכבה על בטנה והחלה לקרוא בספר.

מאז החל ללמוד בבית הספר, ואחרי שלמד לכתוב, הילד היה יכול לנהל תיעוד, גם אם מרושל, של חייו. במהלך השנתיים האחרונות העידו הפתקים שנשמרו בקפידה במקום הסודי, מאחורי רגל המיטה שלו, כי לאמו היו חמישה-עשר מחזרים לפחות.
היה קשה למנות אותם במדויק, שכן אחדים מהם היו מגיעים לבית רק מאוחר בלילה, ויוצאים השכם בבוקר, לפני שהתעורר. אחרים היו פוגשים את האם רק מחוץ לבית, מאורע משמח עבור בנם של השכנים שהיה משמש כשמרטף.
הילד היה מוציא את הפתקים ממקום מחבואם מפעם לפעם, ונותן במחזרים סימנים. הוא לא ידע להגיד מדוע עשה את זה. אולי מפחד, אולי משיעמום, אולי כתחביב מדעי, כמי שמתבונן בציפורים או בחרקים שסביבו. אחד המחזרים האלה, ידע, יגור איתו ויהפוך לחלק קבוע מחייו. בידיעה הזאת היה משהו מפחיד ומסקרן כאחד. שגרת חייו דינה להישבר בקרוב.
פעם אחת חזר הביתה מבית הספר וגילה כי המיטה שלו הוזזה ממקומה, וכי שקית הפתקים הונחה על שולחנו. לרגע נבהל, אבל אז חשב שאין בכך כלום. גם אם יקרא מישהו את הפתקים, כל מה שימצא בהם הוא סימני היכר לאנשים – גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, נחמדים ואדישים, משקפיים, שפם, צליעה בולטת, גרוגרת גדולה, ריח סיגריות וגרעינים, נטייה לישיבה ארוכה מול הטלוויזיה או תזזיתיות.
רק בפתק אחד תועד גם מקרה, ובו באחד מימי השבת קם הילד ממיטתו, הלך בעיניים חצי עצומות לחדר אמו וקפץ באושר על הצד הריק של המיטה. הוא גילה שפגע באחד מהאנשים המועטים שלא אהבו לקום מוקדם בבוקר. מספר 11, ליתר דיוק. שלוש קללות עזות נפלטו מפיו של מספר 11 לפני שהתעשת והבין את המבחן שהועמד בו, והחל לדבר במתק שפתיים. על פתק מספר 11 היה רשום רק זאת – שלוש קללות.

השקט על הדשא היה כמעט מוחלט. הספר היה מעניין במידה הצפויה. עברו דקות ארוכות לפני שהרגישה האם שמישהו מביט בה. היא הניחה את הספר מידיה, הסתובבה וחייכה אל המתבונן חיוך של מי שעיניו מסונוורות מן
השמש. זה היה נער, שערות ראשו מסודרות בקפידה, ועורו שזוף ומבהיק.
"מי את?"
"מי אתה?"
"אני מכאן. את פגשת את אבא שלי מקודם."
"טוב."
האם התגלגלה שוב אל בטנה והרימה את הספר.
"יופי, בטח ניפגש שוב אחר כך או משהו," אמרה.
הנער חש את מבוכת הדחייה האדישה, ולכן פנה לאחור והלך אל שביל החצץ. מן השיחים הגיח הילד בזעקות קרב.
"תראי מה מצאתי! תראי מה מצאתי!"
פניו היו שרוטים ומרוחים באדמה. כתמים לבנים עיטרו את מכנסיו. בידיו החזיק גור חתולים קטן, שחור, שניסה לנשוך את הידיים המועכות כדי להיחלץ מהן, אך ללא הצלחה. הילד הניף את החתול אל על, רץ אל אמו והניח את הגור על הסדין. הגור זחל במהירות והתחפר בין ידיה של האם.
"תראי מה מצאתי!"
"יופי," ליטפה האם את החתול ונשרטה אף היא, "איזה יופי."
הילד פנה לאחור ורץ לעבר השיחים כשהוא קורא "יש עוד! אני מביא לך עוד!"
האם הניחה את החתול על הדשא, והפכה דף בספר שלפניה.
כעבור דקה חזר הילד בבכי, גור נוסף בידו, ושריטה מעטרת את כתפו. הוא ניגש אל אמו, והיא חיבקה אותו והושיבה אותו לצידה, בעודה ממשיכה להציץ בספר. היא הקפידה להקדיש לו חלקים ניכרים מזמנה, ובכל זאת תמיד הצליח לדרוש את תשומת ליבה דווקא בשיא המתח.
קול צעדים נשמע מעברו של שביל החצץ. נער המושב הופיע וארגז קרטון בידו. הוא התקרב במהירות, והניח את הארגז קרוב לספרה של האם. בארגז רעדו ארבעה גורי חתולים, מכווצים זה על זה, ועיניהם מופתעות מן השמש החזקה.
"תראה, עוד גורי חתולים," אמרה האם בעוד בנה, לחייו רטובות מדמעות, אוחז בידו את גור החתולים שמצא ומודד את הנער בעיניים זהירות.
"כל כך הרבה!" היא ניסתה להתרגש והרימה גור חתולים בצבע לבן ושחור.
"כולם אחים," אמר הנער.
הילד הביט על הארגז בלי לזוז.
"גם זה אח שלהם," אמר הנער וליטף את הגור שאחזה האם.
"הם באמת נראים לי דומים," אמרה האם ופנתה לבנה, "אתה רוצה שנחזיר את החתול הזה לאחים שלו?"
הילד שתק והביט בארגז. החתול נשך את ידיו. כעבור רגע השליך את החתלתול לעבר אמו.
"הי, לא לזרוק!" אמר הנער וקימר את גבותיו.
הוא אסף את החתול, שניסה לזחול למקום מבטחים בין רגליה של האם, והכניס אותו לתוך הארגז.
"רוצים עוד לשחק איתם?" שאל.
"רוצה לשחק איתם?" האם פנתה לבנה.
הוא הניד בראשו לשלילה.
"תודה," חייכה האם לנער המושב, "אולי אחר כך."
הנער הלך עם הארגז, והאם חזרה לקרוא בספר. הילד שכב לידה על הסדין והביט בשמיים. השמש נעה כאן במהירות, והצל הקטן שהטיל העץ על הדשא הצטמק עד שכמעט נעלם. האם קמה ועזרה לבנה לנקות את עצמו מן האדמה והצמחים שדבקו בבגדיו. היא קיפלה את הסדין, ליטפה את שערות בנה, והחלה ללכת אל בית העץ.
היא קראה לבנה והוא נגרר אחריה ברגליים כבדות.
כשעלו במדרגות העץ לתוך החדר נשמעה קריאת תרנגול, צלולה וברורה, כאילו באה מבפנים. הילד זקף את ראשו והביט מסביב. תרנגולים אינם אמורים לקרוא בשעת הצהריים, כך לפחות מלמדים הספרים. התרנגול מעיר את כולם פעם אחת, מוקדם בבוקר, וזהו.
האם הביטה בבנה וניחשה את הבעיה שהתחבט בה.
"רוצה שנחפש את התרנגול?"
הם ירדו לשביל החצץ, וחזרו למגרש החנייה. האור היכה במכוניתם, שהיתה היחידה במגרש, וסנוור אותם. השמש שלטה באוויר ובאדמה ובמכונית.
הדרך נמשכה הלאה ממגרש החנייה, ואחרי מטרים ספורים הגיעו למבנה פח גדול. עכשיו נשמעו קולות התרנגולות חזקים וברורים. מפעם לפעם געש הלול כאשר כל יושביו קמו ועברו מצד לצד. הילד רץ קדימה, והתקרב לחלקת הקוצים היבשים שסבבה את הלול.
הקוצים היו דוקרים וסבוכים. האם הרימה את הילד בידיה והתקדמה בזהירות בנתיב כבוש שמצאה, עד שהגיעה אל קיר הלול שהיה מורכב מגדר ברזל מלאה חורים. הילד נאחז בחורים בשתי ידיו ונצמד אל הלול בעיניים פקוחות לרווחה. ערבוביה של כנפיים, נוצות, קש, אדמה ובעיקר רעש, המון רעש. כל הלול נע מפינה לפינה. הגדר רעדה כשתרנגולות התנגשו בה באקראי. ליד מיכל מתכת חלוד ישבו שתי תרנגולות והביטו בכרבולת רוטטת על המתרחש. לא עבר זמן רב, וגל הטירוף שפקד את הלול חלף גם עליהן, וסחרר אותן אתו.
מחזר מספר 6 או 7, קשה לזכור בלי הפתקים, דמה מעט לתרנגול. כשדיבר היה מניע את ראשו במהירות מצד לצד, וגרוגרתו היתה מתנפנפת בצורה שהצחיקה את הילד אך גם הפחידה אותו. התרנגול גר אצלם כמעט חודש, ובערבים הילד השתדל לא לצאת מחדרו. היה משהו משונה באיש הזה. אחר כך, כשבאו אחרים, התברר שכלום לא היה משונה בו. הוא פשוט גר אצלם תקופה ארוכה, וכך שינה את מבנה הבית. כל אדם שנכנס לבית משנה את החלל. התרנגול היה יושב בסלון והופך אותו למסלול מכשולים. הוא היה נכנס לשירותים ולאמבטיה והופך אותם למקומות ציבוריים, שאין בהם מסתור.
פעם אחת, ממש לפני שנעלם, לקח אותם למסעדה בשבת בצהריים, ומאותו רגע סומנה המסעדה במוחו של הילד ובכל פעם שהיו עוברים לידה היה עולה באפו ריחו המיוחד של התרנגול, ריח הבושם שהיה מזליף על עצמו. ויכול להיות, חשב הילד באחת הפעמים שסידר את פתקיו, שהריח הזה כלל לא היה ריחו של התרנגול. יכול להיות שהוא שפך על עצמו בושם רק לכבוד אמא, ושבחייו הרגילים אין לו כלל ריח והוא לא מנפנף את גרוגרתו במהירות מפחידה שכזאת.

"אסור!" נשמעה קריאה.
נער החתולים התקרב במהירות.
"הי! להתרחק!"
האם ניסתה ללכת לאחור, אבל הילד ממש נדבק לסבכי הגדר. דבר לא יוכל להזיז אותו מכאן.
הנער התקרב.
"זה מסוכן מאוד," אמר בקול סמכותי, "אסור להתקרב. הם ינקרו אתכם."
האם ניסתה למשוך את ידיו של הילד.
"הם חושבות שאנחנו אוכל", אמר הנער, "הם לא כאלה חכמות."
האם לחשה משהו על אוזנו של הילד הצמוד לסבכה. הוא הרכין את ראשו וניתק את ידיו מן הגדר. הם חזרו יחד אל השביל, הילד בזרועות אמו.
"אתם יכולים לבוא לראות את התרנגולות מכאן," הציע הנער והצביע על הגדר הצדדית.
"רוצה לראות את הלול?" שאלה האם, "תוכל אפילו לתת לתרנגולות אוכל."
היא העיפה מבט אל הנער לקבלת אישור, וזה חייך אליה.
הילד לא הרים את מבטו.
"אנחנו נוותר. נלך לנוח קצת," סיכמה האם, "תודה בכל אופן."
היא הסתובבה ופנתה אל מגרש החניה. הנער נשען על גדר הלול, והביט עליהם כשהתרחקו.
האוויר התחמם והלך. השמש עמדה עכשיו במרכז השמיים, ומעכה לקרקע כל מה שנקרה בדרכה – אבנים, עצים, צמחים, בתים – כולם נלחצו מלמעלה למטה, ורק האדמה מנעה מהם להיעלם לחלוטין. שני התיירים, האם ובנה, הסתגרו בחדר העץ שלהם וחיכו עד יעבור זעם. לא עבר זמן רב עד שנרדמו על הספה, חבוקים זה בזרועותיו של זה.
בשעה חמש אחרי הצהריים נשמעה דפיקה חזקה על הדלת. האם התעוררה לאט מדמדומי השינה המתוקה וקמה על רגליה. בדלת עמד נער המושב, מזיע כולו אך מלא מרץ. בידו החזיק כמה שקיות נייר.
"הערתי אותך? אני מצטער."
"לא, זה בסדר," מילמלה האם וסידרה את שערותיה, "אפשר לעזור לך?"
"תשמעי, אני הולך עכשיו פה קרוב, יש שיחים שאני הולך לקטוף מהם, וחשבתי שהבן שלך ירצה להצטרף. פטל. את אוהבת פטל?"
"רעיון טוב," הבליעה האם פיהוק, "חכה רגע."
האם נגעה בכתפו של הילד וניענעה אותו בעדינות. היא נישקה אותו על מצחו ולחשה משהו באוזנו. הילד פקח את עיניו לרגע, ומיד עצם אותן והמשיך לנמנם.
"בוא, תתעורר, הולכים לקטוף תותים," לחשה לו האם בקול של לילה.
"פטל," אמר נער המושב.
"מה?" האם נפנתה לאחור.
"פטל," אמר הנער, "לא תותים".
הוא נכנס לתוך החדר ונעמד ליד המזגן.
הילד התעורר והתמתח.
"אתה רוצה ללכת לקטוף פטל?".
הילד הינהן. הוא קם, עדיין מתנודד, והלך אל הדלת.
אור חזק חדר לתוך הבית וסימן מעגל בוהק במרכז החדר. רגלו של הנער נגעה בשולי המעגל.
"לכו," אמרה האם, "אני אחכה לכם כאן. אתם לא צריכים אותי."
"בוא," אמר הנער.

בדרך כלל לא חקר הילד במופלא ממנו. לא היה לו צורך בכך. בערבים היה הולך לישון מוקדם, ומשאיר את הבית למאבקיה של אמו. בבקרים היה מתעורר מוקדם, ויודע היכן כדאי לו להיות (מלבד אותו מקרה בודד של מספר 11). הבית היה חי ונושם, והוא היה כמי שנקלע לתוך בטנו המשנה-צורה של לוויתן גדול. הוא התרגל לחמימות המעכלת שעטפה אותו ולא חש צורך, בינתיים, לצאת משם.
הם יצאו מבית העץ. רק חמש דקות הליכה הפרידו בינם לבין הפטל. הפעם לא הלכו דרך מגרש החנייה והלול, אלא צעדו על הקרקע הטרשית שבין העצים, דילגו מעל שתי שלוליות מלאות בוץ חום ולבן, וחלפו על פני מטע שהפירות כבר נקטפו ממנו. הם הלכו בשתיקה, נער המושב מוביל והילד מקפיד שלא לפגר אחריו. כשהגיעו לגדר הברזל, כופף אותה הנער ברגלו המנוסה והילד קפץ מעליה.
לבסוף הגיעו. כמה שיחי פטל התנשאו לגובה מעל לראשו של הילד, מחוזקים בחוטי ניילון. הנער הוציא שתי שקיות נייר מכיסו, והתחיל לחפש את הפרי. הקדימו אותם, כנראה, כי הפירות היו נדירים מאוד. גבוה למעלה עוד נצנצו פירות ורדרדים נדירים, מכוסים באבק. בגובה ידיו של הילד נותרו רק פירות ירוקים, שעוד לא הבשילו, או כאלה שכבר נאכלו בחלקם. הילד הזיע. שיח הפטל לא הגן עליו מפני השמש. הוא ניסה למצוא פירות טובים. מהר מאוד חדל להיות בררן, והחל לקטוף גם פירות ירוקים.
שיטת הקטיף של הנער היתה שונה. הוא היה מביט למעלה ומאתר פרי טוב, ואז קופץ ומנסה להכות בו. מספר פירות ניזוקו, אבל בסך הכל שקית הנייר התמלאה והלכה.
שקט השתרר פתאום. טרקטור שעבד בסמוך הפסיק את עבודתו, ובבת אחת ירדה שלווה על הילד, על הפטל, על השקיות, שלווה שרק כאשר היא באה, מכירים במה שקדם לה.
"הולכים?" שאל נער המושב ונופף בשקית הנייר שבידו.
הילד סימן הסכמה בידו, והם החלו ללכת בחזרה. הם חלפו על פני הגדר ובתוך המטע, נזהרו משלוליות הבוץ, והגיעו לשורת העצים.
"תחרות ריצה עד לחדר שלכם?" שאל הנער בהתלהבות.
"בוא!" קרא הילד והחל לרוץ.
הנער החל בפיגור, ותוך צעדים ספורים עבר את הילד, מדלג בין הבורות הקטנים הפעורים בקרקע, הקוצים היבשים, העצים. שקית הנייר היתה מעוכה בחוזקה בידו הימנית, פניו נטפו אגלי זיעה, ושערותיו הועפו לאחור ברוח החמה. מרחוק ראה את האם יושבת על ספסל ליד מדרגות העץ וקוראת ספר. הריצה היתה קצרה, וכשהגיע למדרגות הניח, מתנשף, את שקית הפטל על ידה.
"רוצה?", הוא שאל, "קחי. חזרנו".
מאחוריו נשמע קול עמום. הילד נתקל באחד הבורות ונפל, השקית שהיתה בידו הועפה באוויר, ותוכנה התפזר על הדשא.
האם והנער רצו אליו יחד.
הילד קם על רגליו עוד לפני שהגיעו אליו. ברכו היתה פצועה ודם ירד גם
משפתו התחתונה. האם התקרבה וחיבקה אותו. היא בדקה את פצעיו ואחר כך אחזה בידו, להכניסו לחדר.
נער המושב ניסה לתמוך בכתפו. הילד הדף אותו בגסות.
כשהגיעו לחדר ניקתה האם את הפצעים וחבשה את הברך הפגועה. נער המושב נשען על הקיר והביט בשקט. כשהכל הסתיים הלך לדרכו, ואת שקית הפטל השאיר על סף הדלת.
הערב ירד, והפעם הילד לא הלך לישון מוקדם. הוא ישב עם אמו מאחורי הדלת הסגורה, וכל אחד מהם קרא ספר. איש לא דפק על הדלת. הילד קם והלך לחדר השירותים. הוא הלך במסלול ארוך במיוחד, זיגזג בין הקירות לבין השטיח הקטן שבמרכז החדר. הוא חזר בדרך אחרת, וכלום לא שינה את החלל שסביבו.
מהו הדבר המעביר ילדים מיום ליום? הדבר המרדים אותם בלילות בידיעה שיקומו מחר בבוקר? ככל שגדל, הבין שמחשבותיו וציפיותיו זמניות. שהתקוות הנושאות אותו ליום המחר מאבדות משמעות מחרתיים. המחשבה הזאת מקלה מעט על ההרדמות. אפשר לחוש תחושות קטנות של אושר, גם אם במבט לאחור קשה להבין למה הופיעו.
כך, ספר בידו והוא מכוסה בשמיכה דקיקה, נרדם הילד על הספה. אמו ישנה על מזרן שהונח על הרצפה.

למחרת בבוקר התעורר הילד מאוחר מהרגלו, וגילה כי אמו כבר התעוררה וארזה את חפציהם. המקום לא נראה לה. האם הוא מבין? כן. הוא התלבש במהירות, והם יצאו לשביל החצץ – האם, אחריה המזוודה הגדולה, ולבסוף הילד, נכנסו למכונית ונסעו משם. החום הגדול יבוא עוד מעט, אך במקום אחר. השמש תמחק צללים. בינתיים טילטל הכביש בעדינות את גופו של הילד עד שנרדם.


תצלום: דן זלצר