''איה פלוטו'' והאודיסיאה

אריאל הירשפלד | מסה מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס

מסעו של הכלב פלוטו בספור המצוייר ''איה פלוטו'' של דינה וארי רון (עובד לסיפור מחורז בידי לאה גולדברג. ספריית הפועלים, 1957) מחזיק בחובו ממדים גדולים הרבה יותר מאשר אלה הגלויים, ומה שנראה כלא יותר מאשר סיפור שוטטות של כלב בסביבות ביתו, הוא מסע מקיף המגולל עלילת לימוד מרתקת. פרסומו הרב של הסיפור ואריכות ימיו הבלתי רגילה במחזור הדם החי של התרבות הישראלית אינם מקרה; משהו בסיפור המסע הזה פועל על הדמיון במעין פעולת שרשרת כמוסה המרחיבה את משמעותו ומעמיקה אותה. גם אם נדמה שאין כאן יותר מסיפור קליל ועליז על כלב שובב, הוא נוגע ברבדים עמוקים וגורליים בנפש האדם, והנגיעה הזו קובעת אותו בזיכרון כארוע המסרב לדהות ולהיעלם. דרך נגיעתו של ''איה פלוטו'' ברבדים הסמויים היא כה מעודנת, מגוונת ומתוחכמת, עד שאין מרגישים בה כמעט. היא נוצרת בזרימה הרמונית בתוך פרטי הסיפור וברגעים כה מחוייכים עד כי המחשבה המנתחת כמו נרדמת ואינה רואה את המישור הרציני הזה. קשה לדעת אמנם מה בסיפור היה כבר במתכונתו המקורית, זו שסופרה בבית משפחת רון, ומה נוסף במעשה העיבוד של לאה גולדברג. הניסוח החריף, החושני והמצלצל של הסיפור נוגע לא פעם בשאלות עמוקות של סיבתיות ויתכן שמשהו מן הממדים העמוקים שלו נוסף דווקא במעשה הניסוח של לאה גולדברג.
הסיפור הוא סיפור של היבריס; סיפור של חריגה מגבולות הקיום הצפויים ומן הזהות המוכרת, השייכות והתפקיד הגזור על הדמות (הכלב, האדם המסומל בו). הכלב קורע את החבל הקושר אותו למקומו, קץ בשפע הקבוע (''יש לו הכל – מרק ועצם'') ומתחבר אל יסוד החירות הטבוע בו ואל הווייתו החייתית, הבלתי מאולפת. הנביחה מצטרפת כאן למהירות ולמרחק. היציאה היא רגע של התבגרות וחיפוש. ''נמאס לו לשבת כך לבדו''. רגע המאיסה הוא מרד, ומן המרד משתמע החיפוש אחר משהו שיפר את הוויית היחיד העקרה. ההיבריס הוא יסודה של כל התנסות אמיתית, תחילתה של התפתחות ולמידה. הוא גם יסודה של העלילה הטראגית, אבל לא רק הטראגית. גם העלילה הקומית וגם עלילת סיפור המסע מושתתות על היבריס, אלא שהן מגוללות מהלך אחר של פיתרון, כזה המתחמק מאסון או הופך אותו על פיו או מגלה דרכי התגברות על סכנות המוות האורבות במרחב ה'חוץ' הענקי שמעבר לאופק הרגיל. סיפור האודיסיאה הוא בוודאי המופת הידוע ביותר לקיומה של התבנית הטראגית (ויסוד ההיבריס המחולל אותה) בתוך סיפור המסע, ולקיומה המקביל של תבנית 'קומית' (יסודות העורמה, התחבולה והתיקון) הפותחת כל 'הרפתקה' מחדש לאחר האסון שנמנע בה.
המפגש הראשון של פלוטו הוא עם הצפרדע שעל שפת הברכה. הפתיחה הנקטעת אחרי ''מי יודע'' (''יצור ירקרק משונה מי יודע'') בלי לסיים את השאלה בשורה האחת, מקפיאה את רגע המפגש עם ה''משונה''. הצפרדע היא פתיחתה של תמיהה ופליאה העוטפות את המסע כולו; היציאה היא מפגש והתמודדות עם הלא-אני והלא-מוכר. המצלול שמפיקה גולדברג מן המילים ''יצור ירקרק משונה מי-יודע'' הוא מופת של מצלול מביע הקושר את חוויית המוזר לפקעת צלילית החודרת בעוצמה לתודעת הקורא. גם תשובתה של הצפרדע לברכתו של פלוטו שייכת לחוויית המוזר. הקורא יודע אמנם ש''קְוָה קְוָה'' היא לשונה של הצפרדע וכי יתכן אפילו שהיא התכוונה לברך את האורח, אבל פלוטו שומע רק מעבר לא מובן מ''שלום'' ל''קוה קוה'', מלשון בני אדם ללשון החיות, העולם והטבע; לשון שאינה פונה עוד אל השכל המבין.
המפגש עם הצפרדע הוא וריאציה קומית על המפגש האודיסאי עם הסירנות: הזמרות האגדיות שקולן המפתה מושך את הספנים לעברן עד שהם מתנפצים אל הצוקים שבתוכם הן יושבות וטובעים במצולות. הצפרדע היא זמרת טבעית יותר ואולי גם פחות מפתה, אבל היא בכל זאת מושכת את האורח אל המצולות: היא קופצת לבריכה ופלוטו אחריה. אפיזודת הקפיצה של פלוטו מפתחת ומעדנת תהליך נוסף הגלום בקפיצה אל המצולות בעקבות הפיתוי: ''מתוך הבריכה מביטות בו עיניים של כלב, מה יש שם מתחת למים?'' המים הם גם ראי והם גם פתחו של הפיתוי הכוזב, או מוטב – הם גילומו כפול הפנים של הראי. פלוטו יצא לדרך, כזכור, כדי למצוא חבר ובן שיח. נמאס לו לשבת כך סתם לבדו. והנה, מתוך המים מביטות בו עינים של כלב! הקורא יודע כמובן שהעיניים הללו אינן אלא שיקוף פניו של פלוטו, אבל פלוטו אינו יודע זאת, ופניו שלו נגלות לו לראשונה מן המים כזולת. פלוטו מחפש את הזולת הזה שאינו אלא ה'אני' והוא, כנרקיס העתיק, קופץ אל תוך בבואתו וטובע בה. פלוטו הבא אל פיתויי העולם אינו מצוייד בכל נשק או ידיעה מוקדמת (כאודיסאוס המצוייד בעצותיה של קירקה) ולכן הוא טובע מיד. אם לא היתה זו בריכת צפרדעים קטנה ורדודה היה זה סופו הטראגי של הסיפור. והדג שבמים אמנם אומר לפלוטו: ''כלבים במים? לא זה לא טוב, צא ידידי היקר לחוף.''
דברי הדג ''כלבים במים'' הם ניסוח מדוייק של מצב ההיבריס: הדמות שחרגה ממסגרתה נכנסה אל תחומו של המסוכן והסותר את קיומה – כמעופו של איקרוס בשחקים (''אדם באוויר'') או כקפיצתו של נרקיס אל המים. הכלב מגלה בדרך הניסיון שעולמו אינו כולל את עולם המים. הציור שבספר, מעשה ידי ארי רון, מוסיף יסוד עקרוני לחוויית הטביעה: הכלב הצולל מצויר הפוך, תחתונים למעלה. עולם המים המתגלה מתחת לראי הוא עולם הפוך; עולם של סכסוך-ערכים ובלבול-יוצרות, תחילתן של חרדה וסכנה, רמז דק לאפשרות האסון שהיתה כאן.
היציאה אל החוף היא הינצלות. הניסוח ''חוף'' רומז לממדים גדולים של מים ומצולות, ולמי ששכח עד כאן את נרקיס העתיק – הוא מופיע כאן כפרח על החוף וממשיך, במעין קול באס חרישי, את סיפור הטביעה הנורא של מי שקפץ אחר בבואתו והפך במותו לפרח הנרקיס. על הפרח יושב ''יצור נהדר'', הפרפר, והוא מפעיל, בעדינות רבה, מיתוס נוסף הפועל ברקע הדברים: מיתוס הגלגול וההתפתחות. כיצור שהיה זחל והגיע לבגרותו כפרפר רק דרך שלב נוסף – שלב הגולם, כך גיבורו של הסיפור עובר ממצב ה'זחל' (המצב הינקותי שגוּלם בשפע של ''יש לו הכל") אל מצב הבגרות. אבל מצב הבגרות, מצב הפרפר, רחוק עדיין. פלוטו במסעו שרוי באותה התהוות וחיפוש אחר זהותו המקבילה למצב הגולם. הפגישה עם הפרפר היא איפוא פגישה עם אפשרות סיומו של התהליך ועם הברירה האופטימית של מיתוס הגלגול. המיתוס שנמנע מנרקיס (שלא הפך לדג במים ולא התגלגל לגולם מסוג כלשהו כמצב השינה הממיר את המוות ב''היפהפיה הנרדמת'') מתגלה כאן, ברגע ההינצלות. מה שעלול היה להיות אסון הופך כאן לתמורה וללידה מחדש. היציאה מן המים היא רגע של גילוי ה''יצור'' הבא. ובאותה דחיסות האופיינית לסיפור העם, אותו רגע עצמו מתפקד בכיוונים רבים: הפרפר הוא בעת ובעונה אחת מייצגו של סופו הטוב של הסיפור, אבל גם של היבריס חדש – המעוף. הפרפר הוא היפוכה של הצפרדע. הוא המרהיב, הנשגב, המזנק כלפי מעלה, אל האתרי, מול הירקרק המשונה המתמזג עם התחתי והנוזל. הכלב הרואה אותו נתקל בפגישה מתסכלת במיוחד. בקושי הוא מברכו לשלום וכבר הוא מתחמק ונעלם. הניסוח של גולדברג ממחיש זאת להפליא באמצעות המתח בין התחביר והטור השירי: ''שלום, אך פרש היצור כנפיים... אחת ושתיים והוא בשמיים. מביט בו הכלב נדהם ועצוב, מדוע אני לא אוכל לעוף?'' המעבר ''שלום, אך...'' הוא הרגע הדרמטי שבו נקטע הדובר וכוונתו נותרת לבדה. במשק החסכני והמרוכז של השיר (המקביל לקליטה הילדית, המרוכזת כל-כך, של נמעניו הילדים של הסיפור), זהו ביצוע רב כוח של קיטוע המנכיח בתהליך הקריאה את חוויית המגע עם הזר המפליא המתחמק ונעלם ומתנתק מכל מגע. ההיבריס ברגע הזה, הרצון לעוף כפרפר, שונה מאד מקודמו. פלוטו אינו קופץ ומנסה לעוף אחריו כפי שקפץ לבריכה אחר הצפרדע. הוא כבר יודע את מגבלת היצורים שחיים על האדמה. רגע ה''מבוכה'' (''שרוי במבוכה'' – אחר היעלמות הצפרדע והתגלות פני הכלב שבמים) מתחלף ברגע של עצב: ''מביט בו הכלב נדהם ועצוב...'' זהו רגע חשוב של הכלה. הכלב (האדם) מבין את טבעו ואת מגבלתו הנגזרת מטבעו. הוא אינו יכול לעוף, וגם אינו מבין את סיבת הדבר (''מדוע...''). הדמות עומדת כאן מול זהותה וטִבעה, ובו בזמן גם מול שרירות הגורל הקובעת את זהותם של הדברים והיצורים. ובעיקר: היא עומדת לנוכח הפער בין הרצון ותנועת הרוח, מחוללי ההיבריס, לבין חוקי הטבע, הכובד, הגוף והזהות. זהו פתחו הנרמז של הפער הטראגי ה''קלאסי'' ביותר, שבין הרצוי והאפשרי, בין החלום והיש. זהו רגע של מדיטציה עם חוויית החלקיות של ה'אני' ועם העצב הנגזר ממנה. על רקע הפתיחה, שהציגה את רעיון החירות במלוא יפעתו הרומנטית – ''קרע את החבל.... '', הדמות מבינה את מגבלות החירות הגלומות בעצם תופעת החיים.
ובדרכו ה'אודיסאית' של ''איה פלוטו'', הרגע ה'רע' הופך למנוף להיפוכו, למסקנה התפתחותית. ''טוב טוב, אם לא עפתי – אקפוץ וארוץ...'', וכאן, כך נדמה לי, הניסוח הגולדברגי הוא המכיל את עושר התפנית. משום שבניסוח הזה המוצָא ''אקפוץ וארוץ'' אינו נשמע רק כהסתפקות במועט אלא כמשהו שמצד אחד הוא נמוך ומעשי יותר מתעופה ומצד שני הוא מכיל אותה בתוך תנועת החי שעל האדמה. הקפיצה והריצה הם תעופתו של החי על האדמה, וכאן האכזבה הפכה לימוד לקראת השלמה עם ה'אני' , השלמה היודעת עכשיו את משמעות התעופה הגלומה גם בחיי הכלב (האדם). הרגע הזה הופך להתגלות פתאומית של זהותו ה''מדינית'' של הכלב – ''מי זה שם בא? חבר קיבוץ!'' הכלב נזכר שהוא חלק מקהילה וממקום בעולם. העגלון שבו מתחרה הכלב מחזיר את הנודד לאיתקה שלו. מתוך הכניסה המחודשת אל ה'אני', שהיא למעשה מציאתו מחדש לאחר איבודו, נמצא גם הקשר אל הקבוצה    ואל הבית.
הפרק הבא, הכניסה לרפת, הוא הפרק הקומי בסיפור. ביתיותו של הקיבוץ נשקפת כאן מתוך מראה עקומה במקצת: הבית, מקום ה'אני' ונמל המבטחים של חוויית האינדיבידואליות, מוצג קודם כל כרפת, מוסד המוני שנועד לפרות. הפגישה עם הפרה היא מן הדיאלוגים המצחיקים ביותר שכתבה לאה גולדברג: ''שלום לך פרה, את עושה קצפת?" "טיפש קטן!" הפרה עונה. "אני מייצרת חלב לגבינה!'' שאלתו של פלוטו מגלה אי הבנה עמוקה, לא רק של תהליכי ייצור החלב, אלא של ערכי הציונות וההתיישבות העובדת בעידן ההרואי של הציונות. הפרה נוזפת בו ומתקנת אותו: היא אינה ''עושה'' אלא ''מייצרת'', ובוודאי שאינה ''עושה קצפת'', אותו מוצר מותרות עירוני, אלא ''חלב לגבינה'' – הבסיס לתזונה הבריאה, הראשונית, של חיי המשק. הבדיחה שנשלחה כאן אל סיסמאות החקלאות הציונית עומדת בפני עצמה, אבל היא אינה באה על חשבון ההיגיון האפי של הסיפור: הכלב החוזר ממסעו המופלא חוזר כבעל טעם עשיר ומפונק כשל מי שביקר בבירות העולם הגדול, ואינו מבין עוד את חוקי 'עירו'. הוא, המצפה ל''קצפת'', אנוס ללמוד גם את טעמה החינוכי והלא מפתה של המולדת. דברי הפרה והטון הנוזפני שלה הם קריקטורה רבת כוח של הישראליות הציונית ותו דק וחיוני של אירוניה מנמיכה באותו רגע נרגש של שיבת הנודד אל איתקה שלו.
רק כאן נכנס גדי ומחבק את כלבו והשמחה מגיעה אל שיאה באמצעות החזרות הרטוריות הנרגשות ''פלוטו שלי, איה היית? פלוטו שלי, שלום וברכה''. כאן מתבאר כי קריעת החבל בתחילת הסיפור לא היתה רק קריעה של מגבלה ומאסר, אלא פגיעה בחבל של קשר ושל שייכות; של אהבה הדדית. פלוטו הוא ''של'' גדי וגדי הוא שלו. גדי הוא פנלופה בסיפור הזה – המזהה, הקובע את הזהות ואת השם ומחזירם לנודד.

*

תבנית המסע, והמסע האודיסאי בפרט, התגלגלה כידוע ביצירות רבות בתרבות המערב. לא תמיד דומה המסע למסע הימי הגדול של אודיסאוס (כמו באפוס הרומי ''אנאיס'' של וירגיליוס או האפוס הצלבני ''ירושלים המשוחררת'' של טאסו), ולפעמים יצרו המשוררים זיקות פיגורטיביות בין סיפורם לבין ה''אודיסיאה'' כדי לטעון שמסע, אפילו הוא בנפש וברוח ולא בעולם הנגלה, יכול להיות דומה במהותו למסע האודיסאי. כאלה הם ''הקומדיה האלוהית'' לדנטה ו''פאוסט'' של גתה. ''יוליסס'' של ג'ויס הולך בדרך שלישית, האופיינית לדרמה השקספירית – דרך ה'כיווץ', סיפור שבו, בתוך מסע קטן המתרחש בזמן קצר למדי, ביום אחד, מכווץ באופן סמלי המסע האודיסאי האפי הענק. מה שמקנה לארועים היום-יומיים ב''יוליסס'' את ממדי העומק והרוחב האדירים שלהם הוא מרחב התודעה – ה'עולם' של הגיבור, הטועם בפינות הרחוב שבשכונתו לא פחות ממה שטעם הגיבור העתיק במיצרי סקילה וכַריבדיס.
''איה פלוטו'', בדרכו המחוייכת והמעודנת, דומה לדרכו של ג'ויס ב''יוליסס'' בזיקה לאודיסיאה – מה שלא היה אלא סיבוב בשדות שסביב המשק והבית, הפך לסיפור של הליכה ל'איבוד' – אל הלא-נודע, של ה'אני' ושל בן/בת זוגו. השאלה ''איה'' חופה על הסיפור כולו והיא קובעת את עומק החוויה. הסיפור המתגלה לעיני הקורא מגלה את צורתו ותוכנו של הלא-נודע; של הוויית ה'רחוק'. הרחוק הוא מעמקיו של ה''כאן'', של הבית ושל ה'אני'. בדומה לאודיסיאה ול''יוליסס'' הג'ויסי, רגע הסיום הוא רגע נרגש של אישור מחודש של חוויית היש, חוויית הבית, השייכות והזהות. ה''כן'' הנודע של ''יוליסס'' ושמחת הפגישה של אודיסאוס ואשתו פנלופה מהדהדים גם כאן ב''איה פלוטו'', בזכות ממדיו הרמוזים של המסע, במילים – ''פלוטו שלי, שלום וברכה, חזרת הביתה – איזו שמחה.''


תמונה באדיבות הוצאת הקיבוץ המאוחד


אריאל הירשפלד דיבר על הומרוס ויצירותיו במסיבת ההשקה: