אלכס בן ארי | שיר מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס

גָּבְהָהּ שֶׁל חוֹמַת טְרוֹיָה
עֶשֶׂר שָׁנִים.
מֵעֵבֶר לַמִּישׁוֹר מִתַּמֶּרֶת, שְׁקוּפָה, חוֹמַת
קוֹמָתָם שֶׁל בָּנֵינוּ
שֶׁגָּבְהוּ בַּשָּׁנִים הַלָּלוּ. מֵעֵבֶר לָהּ
נִשְׁקָף הַיָּם.

מִן הַמֶּרְחָק הַזֶּה
לֹא נוּכַל עוֹד לָשׁוּב.

פּוֹסֵידוֹן, בְּחַסְדּוֹ, הֶאֱפִיל עֵינֵי רַבִּים. אֲחֵרִים
נָפוֹצוּ לְכָל רוּחַ.
מִי שֶׁחָזַר, חָזַר בְּתַחְפֹּשֶׂת,

סוּס עֵץ בְּלִבּוֹ.