אלכס אפשטיין | שני סיפורים קצרים מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס

עוד על שיבתו של אודיסאוס

הוא מעולם לא סיפר לה שפעם התעורר מעל האוקיאנוס בלי שמץ של זיכרון מיהו. כשנחת כיוון לזמן המקום את שעון היד שענד על יד ימינו (אף שלא חש שהוא איטר יד ימין), עבר את ביקורת הגבולות, והחל אוסף מידע על חייו: שמו בדרכון מתחת לתצלום הלא מעודכן, פניו הלא מגולחות שהשתקפו במראת השירותים, כתובתו במדריך הטלפונים, המתנות לילדיו במזוודה (הוא ניסה, לשווא, לפתוח את האריזות כך שיהיה אפשר לסגור אותן שוב), הסיגריה שלא הצליח לסיים במדרכה מחוץ לטרמינל, הנוף הגשום מחלון המונית הביתה. קולו היה זר לו, אבל הוא עשה כמיטב יכולתו שלא יישבר כשפתח את דלת הדירה במפתח שמצא בכיס מעילו ואמר: "הגעתי" – לרגע דמיין בתקווה שלא התגשמה שאין שם איש, ותהיה לו עוד שהות להכירם – "זה אני".


בספריית הכלא

הספרן הזקן, ששפוט בעצמו למאסר עולם, מסמן בקיפול בפינה את העמוד הראשון בתרגום החדש לאודיסיאה, שהגיע זה עתה. הוא תוחב את הספר במדף הספרות הקלאסית, לצד כל הכרכים שסימן בדיוק באותה צורה. אחר כך הוא שב לשולחנו ונזכר במסעותיו מימי נעוריו: פעם ביקר בדוברובניק וראה את גלגל החמה שוטף את גגותיה (זה היה שנים רבות לפני שהעיר הופצצה בפראות ואחר כך שופצה – בירחון תיירות שהכלא מנוי עליו קרא שיש הטוענים שעתה העיר אף נראית יפה יותר, עתיקה יותר...). בחצר גברים צעירים מקפיצים כדורסל.