גיורא פישר | שיר מתוך כתב העת אורות, גיליון 2: הומרוס

א.
לֹא זָכִיתִי כְּאָכִילֶס בֶּן הַנִּימְפָה
לְהִטָּבֵל בִּנְהַר הַסְּטִיקְס
בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתִּי
לֹא זָכִיתִי לִהְיוֹת מְחֻסָּם מֵרֹאשׁ כָּמוֹהוּ.
אֲנִי מֻטְבָּל בַּנָּהָר מִדֵּי יוֹם
מִשְׁתַּרְיֵן לְאַט
פִּסָּה אַחַר פִּסָּה.
אֲנִי בֶּן אָדָם –
עָלַי חָלִים כְּלָלִים אֲחֵרִים:
אֲנִי מִתְחַסֵּן אַחֲרֵי שֶׁנִּפְגַּעְתִּי
וְהַנּוֹגְדָנִים יְזַהוּ
רַק אֶת פִּצְעֵי הֶעָבָר.

ב.
אֲנִי לֹא מֵבִין
אֵיךְ הַמַּנְגִּינָה הַקְּטַנָּה הַזּוֹ
מַצְלִיחָה לֶאֱגֹף אוֹתִי,
לִתְקֹעַ אֶגְרוֹף בְּבִטְנִי
וּלְהַפִּילֵנִי.

אוּלַי שִׁחֲדָה אֶת שׁוֹמְרַי לְגַלּוֹת לָהּ
אֶת הַפֶּתַח לְגַעְגּוּעַי הַסְּמוּיִים
אֲפִלּוּ מֵעֵינַי.
אוּלַי הִיא תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא
בְּתֶדֶר שֶׁאֹזֶן אָדָם אֵינָהּ שׁוֹמַעַת

אוּלַי הִיא נָגְעָה בַּעֲקֵבִי הֶחָשׂוּף.



תצלום: נינה יעבץ