ראובן מירן | סיפור מתוך כתב עת אורות, גיליון 1: שקספיר

כל היום ירד גשם, זרזוף קטן, טורדני ומכוער, שמחק את כל הצבעים. לא עוד תלמים חומים בשדה החרוש, לא עוד ירוק העצים בשוליו. אבל לנו היה מזל. הנרי ואני מצאנו לנו מחסה בפונדק דרכים קטן בשולי הכפר, במעבר הצר בתוך היער, והנרי אמר: "חכה, זה עוד כלום לעומת מה שיהיה מחר."
אני שתקתי. מה יהיה מחר? חשבתי. אילו יכולתי לנחש, הייתי אלוהים. ובכלל, במצבים כאלה, כשיורד גשם קטן ומכוער, ואי אפשר לראות דבר מעבר לקצה האף הזולג, אני נוהג לשתוק. אבל הנרי אמר: "בעת שלום יאה לכל אדם לנהוג במתינות ושפל רוח (1)." ואני לא יכולתי להתאפק. "אבל בהישמע תרועת הקרב," אמרתי, "אז יסתער לפעול כמו נמר."
"אני אוהב אותך," אמר הנרי.
"למה?" שאלתי.
"בדיוק בגלל זה."
הגשם היה סמיך יותר. עכשיו הוא כבר נשפך כמו עופרת מצוננת מהעננים השחורים במסכים אפורים שכיסו את האוויר והסתירו את היערות.
"אתה יודע שאנחנו פחות מששת אלפים מול איזה עשרים וחמישה אלף, עמוק בשטח האויב, מנותקים מהחוף," שאלתי-אמרתי.
"אני יודע," ענה-אמר הנרי, "בקיץ היה לנו קל יותר."
"הנחיתה הייתה רכה," אמרתי, "אבל הקיץ היה קצר."
"גם הסתיו לא היה ארוך הפעם," אמר הנרי, "והחורף הקדים לבוא."
"אז מה יהיה?"
"אתה מודאג?"
"כן. חוץ מזה, רציתי להיות בטוח שאתה יודע. בשביל זה אני כאן, לא?"
"נכון," אמר הנרי, "בשביל זה אנחנו כאן. הכל עלינו. אחריות כבדה עם הגדוּלה נוֹלדֶֶת, טרף קל לפיו של כל אויל שלא מרגיש מעבר לצַביטות בקצה אפו."
"איזו שלווה בלב מחמיץ המלך, מנת חלקו של כל אזרח פשוט," אמרתי - "ומה למלך שאין לכל אזרח," המשיך הנרי, "מלבד הטקס, רק הדר הטקס?"
"אז למה אנחנו נמצאים עכשיו באז'נקור?" שאלתי.
"כי זה המקום שאנחנו צריכים להיות בו עכשיו," אמר הנרי.
"גם אני?" שאלתי.
"גם אתה," אמר הנרי, "אתה הלא-מלך שבי, האזרח הפשוט, שכחת?"
הוא הגניב אליי חיוך קטן, ועוד לפני שהספקתי להחליט לשתוק, הוסיף "ומה תשתה, במקום תַפנוּק כבוד, אם לא מרקחת חנופה מורעלת?"
"אני דווקא אזמין כוס יין," אמרתי.
"מלצר!" קרא הנרי, ובטרם קפאה ההברה האחרונה על שפתיו וכבר היו קנקן יין אדום כדם ושני גביעי כסף מונחים על שולחננו. הנרי מילא את שלו ואחר כך את שלי. הוא הגביה את שלו ואני את שלי והקשנו אותם זה בזה.
"למה נערץ אתה כל כך?" שאלתי, "מה יש בך מלבד דרגה ותואר המטילים אימה באחרים, ושם אתה, המאיים, אומלל יותר מאלה המאויימים?"
הנרי נדהם לרגע, אבל מיד התעשת. "יש לי אותך," אמר. "לא, לא חלום גאה, מדריך בסתר בתחבולות את מנוחתו של מלך," הוסיף.
"העבד, השותף לשלום הארץ, חוגג, אך אין שכלו הדל יודע עמל מלכו לשמור על השלום," אמרתי. זאת הייתה החלוקה בינינו. הנרי הביט בי נדהם.
"אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך," אמר.
"בלעדיי לא היית אתה," אמרתי.
הוא המשיך להביט בי דרך הגשם שהקיף אותנו מכל העברים. דומה היה שכל המים שבשמיים ניגרו ארצה בלי סוף. בינינו לבין האויב הפריד קצת פחות ממייל אחד והוא הלך והצטמצם במעלה הדרך. הנרי הבין מיד מה המשמעות. "זה יתקע אותם," הוא אמר, "הם ידרכו על האצבעות של עצמם. ואל תשכח," הורה לעברי באצבעו השחורה מבוץ,"שהם ברוב-
רובם אצילים נפוחי כבוד ורודפי תהילה והבלים. הם יתכתשו בינם לבין עצמם."
"ואז הקַשתים האמיצים שלנו יעשו את העבודה?" אמרתי בהיסוס-מה.
"אין כמוך," חייך אליי הנרי. והחיוך הזה נסך בי ביטחון לא-ייאמן. השמש הסמויה מאחורי העננים כבר לא הייתה שם. הלילה גישש את דרכו אל הארץ, מאיים כמו צל של זאב על דיר כבשים.
"האנשים מדוכדכים," אמרתי, "הגשם הזה מוציא אותם מדעתם."
"הלוואי שימשיך לרדת. מה אמרת להם?"
"אמרתי: היו מופת לנחותים מכם בַדם, למדו אותם כיצד להילחם," אמרתי.
"אין בכם איש שפל שאין כבוד זורח בעיניו. הנה אתם, עומדים כמו כלבי הצַיד, דרוכים אל הזינוק; האות ניתן!" המשיך הנרי.
"תַנחה אתכם הרוח; בלי מָגור קִראו: חֵי הָרִי! אנגליה! חֵי ג'ורג'!" קראתי.
לרגע נדמה היה לי שאני שומע תרועה של חצוצרות. אבל כל מה שנשב היה רוח, רוח שהגשם בלע, והעצים כבר לא היו אלא כתמים אפורים שהשחירו עוד ועוד. אולי כולנו נמות מחר, חשבתי, אבל נדע לפחות שחיינו. יש אנשים שמתים בלי שידעו אפילו שחיו, חשבתי. לדעת, הרי זה כל העניין. ידעתָ, כלומר חייתָ.
"הרגשתָ, כלומר ידעתָ!" אמר הנרי, "יש אנשים שמתים בלי שהרגישו אפילו שחיו." כרגיל, הוא קרא את מחשבותיי. אבל, מה הפלא? אני הרי הייתי חלק ממנו, והוא היה חלק ממני, ואולי היינו בכלל איש אחד.
"אולי כולנו נמות מחר, אבל נרגיש לפחות שחיינו," אמרתי.
"מי שפוחד מפני הקרב הזה, ילך: ננפיק לו תעודת מסע, ניתן לו כסף להוצאות הדרך."
"כי לא נמות בחברתו של מי שמפחד למות בחברתנו," אמר הנרי, "מי שדמו ישפוך איתי היום, אחי הוא; גם אם הוא נחות בדם, היום הזה את מצבו ישביח."
היה לו קול מפחיד, והלילה שגישש את דרכו אל הארץ האפיל עליה כליל. עד שהודלקו הנרות והעששיות חלפה דקת נצח ושוב לא ראיתי את עיניו הבוהקות. אבל אז הוא הושיט לי את הגביע שלו, והקיש אותו בשלי, ולגם ממנו בחיוך אפל. באותו רגע ידעתי כי מי שיחיה, ועד שיבה יגיע, כל ערב-חג יזמין שכניו לסעוד, ויאמר: 'מחר יומו של קְרִיסְפִּיןָ'. ואז יפשיל שרוול, ירַאה צלקת... זקן שוכח; את הכל ישכח, אבל יזכור, וגם יפליג בשבח עלילותיו בַיום הזה." אבל לא אמרתי דבר. לפעמים צריך לשתוק כדי לשמוע את משק כנפיו של הגורל.

אפילוג

וכך היה. הגשם כיבה את כל המדורות בשני המחנות וכשהאיר היום האפרפר חשף האור החיוור את שני הצבאות. אנחנו נפרשנו לאורך קו אחד ללא כוחות של עתודה, דקיקים כחוט בודד שכל אחד יכול לקרוע. אנחנו, הנרי ואני, הִפקדנו את עצמנו על האגף המרכזי. והאויב, הו, האויב, עוטה שריון כבד, ערוך טורים-טורים של אבירים רכובים שביניהם ניצבו גדודים של קַשתים. שעות נקפו, הגשם לא הפסיק לרדת וכבר חיכה לדם שאותו ישטוף בתאווה רבה. ורק בשעה אחת-עשרה לערך, כשבושש האויב לתקוף, החלטנו אנחנו לצאת ראשונים נגד צבא גדול מאתנו פי ארבעה ומצוייד פי אלף. "הכל או לא כלום," אמרנו לעצמנו, הוא המלך ואני האזרח הפשוט השוכן בתוכו. וכשאחד ממפקדי צבאנו הביע משאלה שהלוואי והיו עמנו עוד עשרת אלפים לוחמים מאלה היושבים בטל באנגליה, אמרנו לו: "אם למות נגזרנו, די למולדת בהפסד הזה. ואם חיים נצא - ככל אשר נמעט כבודנו יירב." וזה היה נכון. בתוך כעשר דקות התקרבו הקשתים שלנו לטווח קצר מהאויב שלא הגיב, נדהם. ואז, כמו המבול שניתך ארצה מזה לילה ויום, המטירו גשם של חיצים במטחים קצובים על ראש הצרפתים. הללו, מבוהלים בהתחלה, שינסו מותניים אך גם פרשיהם לא יכלו לכלְונסַים המחודדים שהציבו הקשתים שלנו כדי לייצב את קשתותיהם ולהגן על עצמם. הסוסים, שהתבוססו בבוץ, רק העמיקו אותו והוא היה לסמיך יותר ויותר, מלכודת מוות לאויב ולסוסיו, שרוכביהם היו לטרף לחיצי הקשתים ולחרבות החיילים שלנו ולכידוניהם. וכל אותה העת, קשתי האויב נותרו מאחור, ממש מחוץ לתמונה, חוששים לירות שמא יפגעו בכוחותיהם שלהם. גופות נערמו בתוך הבוץ וחיילי האויב נתקלו בהם ונפלו גם הם, רמוסים וחנוקים. ולאחר שתקפו הצרפתים את המחנה האחורי שלנו, לא יכולנו עוד לשמור על השבויים. כמאתיים מקשתינו שלא היו כבולים בשבועת האבירות האוסרת לרצוח שבוי, ירו באלפי שבויים והרגו אותם
טרם החשיך היום לגמרי. הצרפתים ניגפו ונסוגו, נוטשים את המעבר הבוצי לעבר העצים. שקט פתאומי השתרר בפאתי היער, ובתום היום ספרנו, הנרי ואני, כארבע מאות הרוגים משלנו ובהם הדוכס מיוֹרְק, ומן הצרפתים מנינו כשמונת אלפי מתים. רבים מהם ילדים לוחמים. הגשם הפסיק לרדת, ולמחרת עזבנו את אז'נקור (2). חמש שנים לאחר מכן הכיר בָּנוּ שארל השישי מלך צרפת כיורשו ואף נתן לנו את בתו היפה קתרין לאישה.
"אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך," אמר הנרי.
"בלעדיי לא היית אתה," אמרתי.


1 | כל הציטוטים מתוך תרגומיו של אברהם עוז למחזה הנרי החמישי מאת שקספיר.
2 | קרב אז'נקור התחולל ב 25- באוקטובר 1415 בצפון צרפת, בין הצבא האנגלי תחת פיקודו של המלך הנרי החמישי, לבין הצבא הצרפתי תחת פיקודו של שארל ד'אלבר. היסטוריונים סבורים, שהאנגלים חייבים חלק ניכר מניצחונם המוחץ לגשם הכבד שירד ללא הרף ביממה שקדמה לקרב.