ג'רארד דונובן / טל ניצן | סיפור מתוך כתב העת אורות, גיליון 1: שקספיר

ג'וליוס וינסום גר בבקתה ביער במדינת מיין שבצפון ארצות הברית, בבדידות גמורה. רק שלושת-אלפים מאתיים ושמונים ושניים ספרים מארחים עמו לחברה, וכלבו. בתחילת הספר צייד אלמוני יורה בכלב והורג אותו, ואובדן רֵעו היחיד מערער את שיווי המשקל הנפשי השברירי של ג'וליוס. הוא יוצא למסע נקם, חמוש ברובה עתיק ממלחמת העולם הראשונה, ירושה מסבו, ובציטטות מכתבי שקספיר.


כשהייתי קטן, סיפר לי אבי שאדם ששמו ויליאם שקספיר המציא מילים, אלפי מילים, וכדי להוכיח את זה הוציא מהספרייה את המחזות של האיש הזה, "יוליוס קיסר", "סימבלין" ו"ריצ'רד השלישי", והראה לי את הערות השוליים שביארו את המילים בתחתית של כל עמוד. כחלק מהחינוך שלי, הוא נתן לי לכתוב רשימות מילים של שקספיר, כמה מילים חדשות כל
יום, בעט הנובע שלו, ומהר מאוד חדרו המילים האלה וריח הדיו לראשי, וכשהתחלתי להשתמש בהן ביומיום אבי התמוגג בשקט, וחייך אלי חיוך רחב מאחורי הספר שלו, כשגרביו מתייבשים סמוך לאח. כך הגדלתי כל שבוע את אוצר המילים שלי בכעשרים מילים אליזבתניות, מילים שעשו את דרכן מהמאה השש-עשרה כדי להתיישב בפי ובידי כשרשמתי אותן ואת הפירושים שלהן. נזכרתי ברשימה מיום אחד: "מְבֻסֶה-דָּם" פירושו מכוסה דם, ו"סָחוּי" זה מכוסה לכלוך.

...


צעדתי שני קילומטר לתוך היער, עובר מצל לאור שמש כמו אדם מפורק לחלקים תחת הענפים ששברו את השמש והורידו עלי מעט אור ועוד פחות חום, והלכתי לאט, כי לא מיהרתי, ואפילו נעצרתי בדרך לשתות מהתה, ותהיתי איך יכול משהו, כל דבר שהוא, להיות חמים במיין, ואיך יכול מישהו להתגנב אל יצור חי בסוף הסתיו כשהעלים היבשים חורקים כל כך תחת המגפיים. בקיץ יצרו העצים האלה מחסה צפוף מפני החום. עכשיו עמדו רובם ערומים מול רוחות הצפון, ולא חסמו כלום.
נשענתי בין שני ענפים שהתפצלו כמו עצם בריח של עוף ויצרו מין ספסל, והשענתי את האנפילד על הברך, חמישה קילו של עץ ופלדה ושרף זוקרים לוע לשמים, המקום היחיד שאפשר לכוון אליו בביטחון ולא חשוב מה עובר לך במוח או באצבע.
חשבתי על השעה. שעה מוקדמת, בבוקר יפה. זה בטח יקרה כל רגע. אני חושב שהמתנתי הרבה זמן, הייתי אומר שכמעט שעתיים, עד שהגיע טנדר, טנדר גדול עם קרני דישון גדולות מתנוססות מאמצע הפגוש, שטירטר לאט ובשקט לצד היער, בערך חמישים מטר ממני, עד שנעצר על גבול העצים. האיש שיצא ממנו נראה בתחילת שנות השלושים שלו, טיפוס די גדול בבגדי הסוואה, ראש מגולח באמצע ושיער ארוך בצדדים. את כל זה יכולתי לראות, ומעט יותר. הוא השאיר את הדלת
פתוחה והחליף מגפיים, ואז לקח רובה מהמושב האחורי, הוציא אותו מהנרתיק וכיוון אותו לשמים, ואחר כך הוציא שישיית בירות וסגר את הדלת. עם הרובה תלוי על הכתף הוא צעד ארבעים צעדים לתוך היער עד אחד העצים וטיפס בו על סולם שהיה נעוץ בגזע אל עמדת ציידים בגובה חמישה מטר, שם נשען אחורה ופתח פחית בירה והרובה שלו - שנראה כמו וינצ'סטר מהמקום שישבתי בו - מונח לו על הירכיים, רובה משובח, בלי ספק. עכשיו, כשהיה במרחק נייח ממני, משהו כמו שמונים מטר, יכולתי לבחון אותו טוב יותר. הוא היה חסון, הטיפוס שיכול לגרור אותך לתגרה ולנצח בקלות, והבגדים שלו נראו יקרים ושמורים היטב. זה היה איש זהיר וסבלני, שידע שאם סבלנות וזהירות ייצאו משימוש, הוא יוכל להכריע עימותים בדרכים יותר פרימיטיביות. כך קלטתי אותו, ולכן בחרתי לשמור מרחק.
כנראה החליט לבלות כאן את הבוקר, בציפייה לדממה שמביאה את הצבאים, עופר משוטט בקצה השדה או שלל ציד גדול יותר שיורד מההרים. השענתי את הרובה על הכתף ויריתי ממרחק שמונים המטר האלה, כדור אחד שפגע בקפלי הצוואר שלו. הוא לפת אותו כאילו עקץ אותו חרק, והסתובב בעיניים גדולות יותר מהיער, תוהה מה קרה. זאת לא היתה ירייה קטלנית, עדיין לא, לא ניתז דם. משכתי את הבריח לאחור והכנסתי קליע חדש בדיוק בזמן שהוא נפל על אדמת היער והרובה שלו צנח אחריו ונחת על העלים, וניתר פעם אחת. זה היה טוב, הרובה שלו היה נצור. הוא גנח משהו שיצא בלחש מהחור בצוואר שלו, ככה זה נשמע. יצאתי מבין הגזעים וניגשתי אליו עם האנפילד מכוּון למטה והאצבע מחוץ להדק, כי היה ברור שהאיש הזה לא עומד לירות בשום דבר הרבה זמן.
הוא ראה אותי בא וניער את הראש, והמשיך לנער אותו כעונה בשלילה על שאלה שלא שאלתי. הסתכלתי ביער מסביב והוצאתי ציור של הובּס שהיה לי והתכופפתי אליו.
אתה ירית בכלב הזה, שאלתי.
הוא המשיך לנער את הראש.
ירית בכלב הזה.
ואז אמרתי מילים שלא ביטאתי שלושים שנה, מאז שלמדתי אותן לצד אבי. אתה מְבֻסֶה-דָּם, אמרתי. אתה סָחוּי.

...


התעוררתי לאט ולא ידעתי איזה יום היום ומה השעה והיכן אני נמצא, עד שראיתי חפצים מוכרים וידעתי שאני בחדר שלי. האור נראה שונה, כמו שימים מסוימים שונים כבר מתחילתם: זה היה בוודאי השלג שהשתקף בחלון מבחוץ, והחלל סביבי היה קורן וכמעט לא מורכב מחפצים.
שמעתי קול אנושי על ידי, קול אנושי שהגה מחשבות לא-לי, והפניתי את הראש אל הרדיו, שעדיין היה מכוּון אל תחנה קנדית מהלילה הקודם. שכבתי תחת השמיכות והאזנתי. אכן, סופות שלג היום, אבל צפונה מכאן משהו מבשר רעות, סיפור בהמשכים מקוויבק צפונה, הטמפרטורות שלפניֵ ואחרֵי חזית קרה הרבה יותר, קו קשה נע דרומה עם רוח ושלג כבד יותר, ובעקבותיו קור משתק.
הקריין ציין שהיום יום שישי השלושה בחודש, סוף השבוע הראשון של החורף האמיתי - יום, יומיים לכל היותר עד שמזג האוויר יעוט על היערות האלה עם מברשת הצבע הרחבה שלו ויביא במחי-יד את עונת המעילים.
קמתי וגיששתי אחר החולצה הקרה התלויה על ידית הדלת, משכתי את המכנסיים על רגליַ והלכתי אל התנור, ערמתי גזרי עץ על נייר וקירבתי אליו גפרור רועד. גם הבל הפה הכפורי ריחף מעלה, התפתל והגיח ממני כמו רוח רפאים. בילדותי תהיתי לא פעם אם איני מתפוגג לאוויר בבקרים כמו זה. הייתי אִטי היום, כמנסה להשיג את עצמי או מחכה לחושַי שיצטרפו
אלי, וחשתי כאב במקומות שלא כאבו כשהלכתי לישון.
נעצתי את המזלג הארוך בפרוסת לחם והחזקתי אותה מעל ללהבות, ואחר כך שוטטתי בבית ולגמתי תה חם סביב הטוסט. הראש שלי היה ריק כמו האדמה בחוץ, אם כי היו לי מחשבות על מה שנכתב במודעה ועל כך שהדברים כל כך הרחיקו לכת אחרי חיים שלמים שכמעט לא קרה בהם כלום. חשבתי על הובּס, סוף השבוע הראשון שלי בלעדיו.
כיוון שלא היו לי הרבה דברים להניח עליהם את העיניים בזמן ששתיתי, לקחתי את הדפים של שקספיר מבין הספרים ועברתי למילים הבאות ברשימה. מוזר, יכולתי לזכור איך כתבתי את המילים המסוימות האלה, את הריח בחדר כשכתבתי אותן, מה ראיתי כשכתבתי אותן, את התחושה בידי כששירטטתי את האותיות, מה שמעתי וכמה קטן ובטוח היה העולם, האש החמימה, ההבטחה העדינה של אבי שספרים הם חשובים, וקריאתם חשובה עוד יותר. עכשיו, כשהעולם הלך לעזאזל ולא
יחזור, הזיכרון הזה נראה יקר יותר משהיה. הכל נמצא בספרים, רְאֵה את כל הספרים האלה, שלל של חיים שלמים, הקירות החיים האלה סביבי.
היו בקטע הזה ארבע מילים, אף שהרשימה ודאי נכתבה ביומיים ולא ביום אחד כי היו בה שני צבעי דיו שונים, כחול ושחור, למילה הראשונה ולשלוש האחרונות: "לִמְצוֹת" זה לסחוט, וכעבור רווח, שלוש הבאות בשחור: "גּנֻדְָּה" היא יחידת חיילים, "לְעָרוֹת" זה להפשיט, "מָט" הוא נופל. זה היה רק צירוף מקרים שמילות הקטע הזה התאימו להפליא לנושא של היום, שהבוקר נראה נחוש למְִצוֹת את כל השלג האפשרי מהשמים ולזרות אותו על החצר, על המחסן, על הערוגות, על ערימת העץ ועל המרפסת סביב דלת הבקתה, כאילו כתבתי אז למען העתיד ולא התאמנתי בשפה שמתה מזמן.

...


ממות אבי אני זוכר שהוא נמדד כמו כוסות שהוא שתה מנוזל שנועד להביא עליו את סופו, קיבל אותו בשלווה ובלי תלונה. נשימתו התקצרה שנה שלמה, והמרחקים בין החפצים בבית, הצעדים מהאמבטיה לכורסה, מהכורסה למיטה, התארכו והלכו בשבילו. טוב שהיה אדם קורא, כי הפעילות הזאת לא דרשה נשימה עמוקה, ושעות ארוכות ביום אף אחד לא היה מנחש שהטבק כילה את ריאותיו, מלבד הבקרים והערבים שעברו עליו בשיעול שהפך את תוכו החוצה, בעיקר בחודשים האחרונים.
בפורט קנט, הרופא האזין בזהירות לחזה ולריאות שלו, ותמיד הניד את ראשו כשדיברתי איתו בזמן שאבי המתין במכונית בחוץ. כך עשינו את זה - הרופא מסר לי את הממצאים, ואני סיפרתי לאבי, שלא היה אדם שנוטה לביקורי רופאים, וזאת היתה הדרך היחידה שבה יכולתי להביא אותו אל רופא: אני קיבלתי את המידע, אני תירגמתי אותו. על פי רוב הרופא אמר שהוא צריך לחדול מעישון מקטרת, ואני תירגמתי, אתה צריך לעשן פחות.
בביקור האחרון נכנסתי למכונית שאבי המתין בה.
נו? הוא שאל.
הרופא אמר שתמות בתוך חודש. את זה לא היתה דרך לתרגם.
הוא הינהן. טוב, זה היה צפוי. אל תדאג, ג'וליוס. יהיה לך הבית וכל הספרים האלה לטפל בהם.
הסעתי אותו הביתה בשתיקה. תהיתי אם אמי מחכה לו, ואם כן, היכן, ואם האיש שאני מכיר הוא אותו האיש שהיא הכירה, ואיך אף פעם לא שאלתי אותו איזה חלקים בי מקורם באמי ואיזה בו. אלה המחשבות שעברו לי בראש כשהסעתי אותו הביתה בשתיקה.
אחרי שלושה שבועות הוא התחיל להישאר בכורסה, ואני עטפתי אותה בשמיכות ושמתי לו כרית מאחורי הראש, והשארתי את האש דולקת למרות שכבר היה אפריל. הוא גם ישן שם, ואני שמתי כמה גזרי עץ על הרצפה כהדום. הנשימה שלו כַּבדה משעה לשעה ואני הרגשתי איך הצינה מכסה אותו יומיים. אז הוא הפסיק לדבר. ראיתי את האישונים בעיניים שלו מצטמצמים וידעתי שהוא יכול לראות אותי, שאני עדיין בתוך עיניו. העברתי את ההשתקפות שלי בתוכן, הלוך ושוב עם גזרי עץ לתנור וכדומה, כדי להרגיע אותו, שיידע שאני שם ואני לא הולך. הקול חזר אליו ביום השלישי, והוא ביקש ספר של שקספיר, כאילו הזמין מנה מתפריט של מסעדה, ואני חיכיתי על יד המדפים עד שבחר את הספר. אני אקח את השירים, אמר ועורפו ניבט אלי.
בן רגע שלפתי את הספר, "הסונטות", מהדורה מ- 1834, לונדון. ומיד הוא התחיל לקרוא בקול, לשיר ממש, תוך הדגשת ההטעמות:

הַבֵּט בִּי וּרְאֵה אֶת הָעוֹנהָ,
עָליִם צְהַבְהַבִּים בָּהּ נרְִעָדִים
עַל עֲנפִָים מְטֻלטְְליֵ צִנָּה (1)

קולו השביר השתתק אחרי המילה "נרעדים" והוא חיכה רגע לפני שהמשיך לשורה הבאה. הקפתי אותו ונעמדתי לפניו. הוא הרים אלי את מבטו וחייך. החזרתי לו מבט ואחרי כמה זמן ראיתי שהאישונים שלו לא רואים כלום, האור לא השפיע עליהם עוד, ומעכשיו לא הייתי בשום מקום בו, רק בי. שום דבר לספר לו מעכשיו, איך הצלחתי בדבר זה או אחר.

...


אם אדם לוחש לך משהו בגרמנית, ואתה לא מדבר בשפה הזאת, לא תבין אף מילה: אולי הוא מתפלסף ואולי הוא מקלל את הוריך. אם הוא צועק עליך אותו דבר, או מילים גרמניות אחרות, עדיין לא תבין שום דבר. כשכלב מרים את הראש ומיילל בלי להוריד ממך את העיניים, בראש מעט מוטה הצִדה, הוא משתעשע אבל יודע שאתה פוקח עליו עין. אם הוא מרים את הראש ונובח עליך במלוא גרון, עמוק מתוך הבטן, הוא רוצה לשחק. אם הוא נוהם מהבטן כשאתה תופס אותו ומסתכל עליך מהצד, זאת חיבה טהורה, אבל אם הוא נוהם נהמה ישירה ושטוחה מבין שיניו, זאת אזהרה של שנייה אחת. אם אתה לא מבין את השפה שלו, זה סתם רעש בשבילך. הגברים האלה שם ביער לא הבינו, אני חושב, את שקספיר שלי, אפילו שכל מילה היתה אנגלית ודיברתי ברור. באותה מידה יכולתי לנבוח עליהם. הזמן הופך אותנו לכלבים.
אמרתי לו לקחת את הספר עם פיסת הנייר שהכנסתי לתוכו לא מזמן ולעמוד בערוגה. הוא חטף את הספר והלך לאט, צעד אחר צעד, ועיניו ניתרו מהאדמה אל הרובה, אורבות לרגע הנכון לזנק בריצה נואשת אחרונה שהוא ידע שלא יוכל להשלים אותה. אבל הידיעה הזאת אף פעם לא עצרה אף אחד.
הלילה ירד עלינו עכשיו, עם אורו המוזר, האור של הצד האחר, קטן ומרוסק אבל מְהלך קסם, מזוֹר למי שחייהם מלבלבים תחתיו. הקולות נישאים ברורים יותר באור הזה. הקול שלו נחלש, איבד ביטחון, או אולי זה האור שגרם לו להישמע ככה.
הוא אמר, מה היא מצאה בך בכלל?
הקול שלו רעד במין הדהוד לא מתכתי במשפטים, כמו שמדברים אנשים שמאמינים בכל מה שהם מאמינים. אבל אולי גם אני הייתי כזה, גם לי היו גלגלי שיניים שכיוונו את כל מה שחשבתי ואמרתי, אולי אני הייתי מלא במה שהאמנתי. דבר אחד בטוח, הייתי חלק מכל זה.
את זה היית צריך לשאול אותה. היא בחרה בך.
הוא הוריד את המבט לספר שבידו: מה זה?
תקרא מה שכתוב בנייר, אמרתי.
הוא פתח את הספר במקום שהנייר היה תקוע והרים אותו, וסקר את הכתוב מלמעלה למטה, מבולבל ומבוהל מקריאת הצוואה שלו, ואפילו לא במילים שלו.
אמרתי שתקרא את זה.
בסדר, בסדר. הוא עקב אחר המילים באצבע, האצבע בעקבות העין, הקול מוליך את האצבע:

מִנִּקְמָתֵנוּ סַם-מַרְפֵּא נעֲַשֶׂה
בּוֹ ירֵָפֵא כְּאֵב זהֶ הָאָנוּשׁ. (2)

מה דעתך, אמרתי.
זאת שפה זרה, אני לא מבין את הדיבור הזה שלך כל הזמן.
זאת אנגלית, אמרתי.
מה - כמו הִכֵּיתִי נפֶֶשׁ והמילה האחרת שאמרת? זה לא אנגלית.
הבנתי מה הוא אומר וריחמתי עליו.
אתה מתכוון שזה אנגלית כמו נביחה של כלב, אמרתי.
כן, לזה בדיוק אני מתכוון, זה מה שזה.
אמרתי, יכול להיות שעכשיו זה אותו דבר.
מה אותו דבר?
מה שיש לכלבים ולשקספיר לומר.


קטעים מתוך הספר ג'וליוס וינסום שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת אחוזת בית.


1 | פתיחת הסונטה מספר 73 .
2 | מתוך "מקבת", בתרגום אפרים ברוידא.