אלי אשד | מאמר מתוך כתב העת אורות, גיליון 1: שקספיר

התשובות היהודיות לשיילוק ולסוחר מונציה של שקספיר

הקדמה
לא מזמן הופעתי בפיילוט של תוכנית הטלוויזיה "צולם ביום חול" בהנחיית שהרה בלאו והתבקשתי לדון בשאלה האם הסרט "הסוחר מונציה" בכיכובו של אל פאצ'ינו הוא גזעני ואנטישמי. חיוויתי את דעתי שאכן הגירסה המקורית היתה אנטישמית, אך לא כך בגירסה הקולנועית של אל פאצ'ינו.
בסופו של דבר לא הוקרן הפיילוט ותשובתי לא הושמעה. אבל השאלה שהועלתה בתוכנית נשארה בתוקף בדיוק כפי שהייתה במאות השנים האחרונות.
"הסוחר מונציה" אינו סתם עוד מחזה בריטי מהמאה ה- 16. זוהי ככל הנראה היצירה המפורסמת ביותר שחוברה בידי יוצר זר, המחזאי הגדול של כל הזמנים, שבמרכזה דמות יהודית. והדמות היהודית הזאת היא (ככל הנראה) נבל, שהמחזה עוסק בהבסתו בידי הגיבורים הטובים, היפים והאמיצים, נוצרים ונוצריות מהעיר ונציה.
המחזה משויך לקומדיות של שקספיר, אם כי הצופה בו היום לא ימצא בו מן הסתם הרבה דברים מצחיקים או קומיים.

עלילת המחזה היא כדלקמן: שיילוק היהודי הוא מלווה בריבית בעיר ונציה. הוא מאפשר לגיבור הטוב בסניו ללוות ממנו כסף על מנת שיוכל לחזר אחר פורשיה החכמה והיפה. אולם אחר כך הוא מאיים על אנטוניו, ידידו הטוב של בסניו, שכלפיו הוא חש רגשות נקם, שכן אנטוניו מתייחס אליו בעוינות וזלזול. שיילוק דורש מאנטוניו שיחתוך מגופו ליטרת בשר אם לא יוכל להחזיר את חובו ודומה שהוא עומד להגשים זאת. אלא שאז פורשיה, במסווה של משפטן צעיר, חושפת חוק בלתי ידוע עד כה לצופים ולדמויות, שמונע משיילוק לבצע את זממו וכופה עליו להתנצר. סוף טוב הכל טוב, חוץ מאשר לשיילוק שזוכה לבוז הדמויות והקהל ונסוג מהבמה בזוי וכואב. כאבו גובר עוד יותר כשמתברר לו שביתו ג'סיקה גנבה את כספו, התנצרה ונישאה ליריבו.
אך בכל זאת, שקספיר מונע משיילוק מלהפוך לנבל בזוי לחלוטין כאשר הוא מאפשר לו להשמיע מונולוג מפורסם, מהידועים ביותר ביצירתו, שבו הוא תוקף את היחס הגזעני כלפיו, ובכך הופך את המחזה לאמביוולנטי למדי, שכן ניתן לפרשו בצורות שונות ומנוגדות לחלוטין.

האם הושפע שקספיר ממחזות יהודיים?
דומה שהתיאוריה המקובלת היא ששקספיר היה אנטישמי, ומעולם לא פגש יהודים. מקובל להניח שהוא יצר את "הסוחר מונציה" בעקבות מחזה אנטישמי (הרבה יותר) של ידידו המחזאי כריסטופר מארלו, בשם "היהודי ממלטה". מחזה זה קיבל השראה גם מפרשיה מפורסמת ובה הגיע הרופא המומר רודריגו לופז מספרד לאנגליה והואשם בקשר להרעיל את המלכה
אליזבת. הרופא נמצא אשם בדין והוצא להורג ב 1594- . ככל הנראה גרמו המשפט והאשמתו של לופז כיהודי מתחזה לפרץ אנטישמיות בארץ שבה לא היו יהודים מזה מאות שנים, וכך נוצר העניין הציבורי שהביא לכתיבת "הסוחר מונציה".
אבל חוקרים רבים טענו ששקספיר דווקא הכיר יהודים ושהשפעתם עליו ניכרת ב"סוחר מונציה". כך למשל חקר ההיסטוריון בצלאל רות את הדמיון בין מונולוגים במחזה "כטוב בעיניכם" לבין דיאלוגים של המחזאי היהודי האיטלקי יהודה סומו, בן תקופת הרנסאנס. רות קבע כי שקספיר הצעיר היה עשוי להיפגש עם סומו כשסייר עם להקת שחקנים אנגלים
באיטליה בתחילת שנות התשעים של המאה השש עשרה. ואם כך היה, הכיר שקספיר אישית יהודי בן איטליה.
שלמה יהודה שנפלד, שלמד אצל פרויד בווינה, הציע שמקור הסיפור "הסוחר מונציה" הוא דווקא במחזה עברי מאיטליה מתקופתו של יהודה סומו, שעסק בשאול ודוד. לדעתו המחזה העברי שימש כמקור למחזה אנגלי אבוד בשם "היהודי", שהוצג בלונדון ב 1579- וזה בתורו שימש כנראה כמקור לכתיבת "הסוחר מונציה". למרבית הצער לא הצליח שנפלד להשלים את מחקרו המעניין, והוא נפטר לאחר שפורסם מאמרו היחיד בנושא ב 1951- בכתב העת "אורלוגין".
דן אלמגור המשיך את הדיון בנושא זה והראה שיש דמיון בין נושא המחזה ועיסוקו בנושאים משפטיים לבין המחזה היחיד שנשמר בידינו מאת יהודה סומו - "צחות בדיחותא דקידושין". מחזהו של סומו מציג רב מושחת (ומולו רב ישר דרך) והוא מגיע לשיאו במשפט, בדומה ל"הסוחר מונציה". אלמגור מסיק שאם עמד מחזה יהודי עברי כלשהו לפני שקספיר, הרי הסבירות הגבוהה ביותר היא שזהו אחד ממחזותיו האבודים של סומו, שהיה המחזאי היהודי העברי החשוב של התקופה.
בסופו של דבר, קשה לענות על שאלת האנטישמיות וההתבססות על מחזות יהודים. אלו הן ספקולציות שאין עליהן הוכחה ישירה, בדומה לתיאוריות רבות אחרות על חיי שקספיר.

היהודים עונים לשקספיר
ההצלחה הגדולה של שקספיר ושל "הסוחר מונציה" גרמה לכך ששיילוק הפך לאורך השנים לסטריאוטיפ של היהודי הנבל. סטריאוטיפ שיהודים התמודדו עימו שוב ושוב.
היה זה המחזה של שקספיר שזכה לדיון הרב ביותר בעולם היהודי והעברי, מסיבות מובנות. אין עוד מחזה של שקספיר שזכה לשפעה כזו של דיונים ומאמרים בעברית וכמעט כולם עוסקים בשאלת האנטישמיות או אי האנטישמיות של המחזה. דן אלמגור ספר כ- 50 כאלו.
התשובות היהודיות לשקספיר ולשיילוק לבשו צורות שונות.
החל מהמאה ה 19- מצאו את עצמם יהודים שהעריצו את שקספיר נאלצים להתמודד עם שיילוק. היו מהם שהציעו לו גרסאות אלטרנטיביות, שבהן הסבירו את סיפור העלילה ואת דמותו של שיילוק בצורה שונה מזו של שקספיר.

שיילוק הציוני
התשובה הראשונה בעברית לשיילוק ולשקספיר הופיעה ב 1933- . היה זה ספרו של הסופר היהודי האמריקני לודויג לואיסון, "ימי שיילוק האחרונים" (אמנות, 1933), שהופיע בשני כרכים בתרגום ראובן אבינועם-גרוסמן.
הגיבור היה כמובן שיילוק, אלא שלואיסון העדיף שלא לתאר מחדש את עלילת המחזה של שקספיר ולא התמודד למעשה עם סיפור הנקמה הבעייתי של שיילוק. הוא מתחיל את העלילה מיד לאחר סיום עלילת המחזה, ומתאר מה קרה לאחר מכן, תוך שהוא משלב דמויות היסטוריות ידועות באירועים. שיילוק, שמוצג כמעריץ של משיח השקר שלמה מולכו, הופך להיות סוכנו של דון יוסף הנשיא, החולם להקים מדינה יהודית. הוא מגיע לארץ ישראל, לצפת של האר"י, ובסופו של דבר חוזרת בתו בתשובה. לאחר שבעלה הנוצרי הבוגדני נוטש אותה חוזרת הבת אל הסב עם ילדיה, ואלה גדלים כדת משה וישראל. סוף טוב הכל טוב - שיילוק מת כשהוא מרוצה.
נראה שיש כאן תגובה ציונית הולמת למחזהו של שקספיר. אם כי נכון הדבר ששמו של שיילוק יכול היה להיות כל שם יהודי אחר והוא אינו חייב כלל להיות היהודי ממחזהו של שקספיר.
לואיסון כתב את הספר לפני עליית הנאצים לשלטון. בתקופה ההיא כל בעיית האנטישמיות שהציג בספרו, גם אם הייתה חשובה, לא הייתה מרכזית באמת. אך הדבר השתנה בתוך כמה שנים, כאשר עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. אז הפך היחס לשיילוק בעיני היהודים לבעיה אקוטית של ממש.

המשפט נגד ויליאם שקספיר
הסוחר מונציה הוצג לראשונה בארץ ישראל בשפה העברית בידי בני עמו של שיילוק על בימת תיאטרון הבימה ב- 1936. המחזה הוצג בתרגום של שמעון הלקין מ- 1929.
המחזה עורר סערה שהיתה אולי חסרת תקדים בתולדות התיאטרון העברי בארץ ישראל עד אז. עוד לפני הצגת הבכורה, כשהודיעה "הבימה" על כוונתה להעלות את הסוחר מונציה בתל אביב, בקעו קולות נרגשים נגד הצגתו. העיתונות הייתה כמעט כולה נגד הרעיון. המחזה לא יכול היה שלא להיתפס בהקשר לגלי האנטישמיות שגאו אז באירופה ובגרמניה הנאצית, מולדתו של הבמאי ליאופולד יסנר. שיילוק היהודי, המנודה והמושפל בארצו האירופית, נראה רלבנטי ועכשווי יותר מאי פעם.
בעקבות ההצגה נערך ב 23- ביוני 1936 משפט ספרותי ציבורי מעניין, שבו "הנאשם" היה לא אחר מאשר ויליאם שקספיר, והאשמה היתה הדרך שבה הציג את שיילוק. שקספיר הואשם על ידי התביעה ב"כתיבת מחזה שבו שילב עניין אנטי יהודי, מבלי שהיה בקיא בבעיה זו במידה מספקת כדי לטפל בה, באופן שניתנה לנו דמות דמיונית בלתי אפשרית, בהארה אנטישמית חריפה, ואם לא במזיד הרי בשוגג".
התובע, ישעיהו קלנוב, המשיך והאשים את תיאטרון הבימה על ש"העלתה על קרשי במותינו מחזה זה שאין לו צידוק וכפה כביכול על היהדות תפקיד של המצטדק בעניין זה שהוא בדותה מלכתחילה". הוא האשים גם את הבמאי יסנר על ש"נתן את האינטרפרטציה לדמותו של שיילוק, שאינה מתאימה למציאות ולא השיגה את מטרתה, ומתוך כך השיגה את היפוכה".
אגב, המשפט היה יוזמה של התיאטרון עצמו - של "חוג הבימה" בראשות אישים כמו מרגוט קלאוזנר, שהבינו שיהיה זה פרסום טוב לתיאטרון ולהצגה.
במשפט נטלו חלק סופרים ידועים של התקופה: שאול טשרניחובסקי שימש כאחד השופטים ביחד עם המבקר פישל לחובר. יעקב פיכמן ואשר ברש שימשו כנשיאי בית המשפט. המבקר קלנוב, שביקר חמורות את ההצגה ב"הארץ", היה התובע, וגד הר מלכין היה הסנגור.
כעד התביעה הופיע אברהם קריב, שהאשים את שיילוק על שהוא מופיע כגיבור של נקמה - רגש פרימיטיבי סדיסטי - וקבע שדמות כזאת אינה מייצגת כלל את העולם היהודי האמיתי. כמו כן הופיע כעד התביעה המשורר הקומוניסט אלכסנדר פן, אשר התלונן על שמביאים דמות כזאת של יהודי נושך נשך כגיבור מחזה בארץ ישראל העובדת. לעומתו, עד הסנגוריה, המשפטן ד"ר אפשטיין הלוי, העלה על נס את שיילוק של יסנר ש"עומד בראש מורם וקולו כמו רעם וכולם עומדים למות תחת היפנוזה פתאומית". עד סנגוריה אחר, הסופר והמשפטן סמי גרונימן, הדגיש את הפן הטראגי בדמות שיילוק.
שמעון הלקין, המתרגם, שימש כמומחה בית המשפט והגן בין השאר על שקספיר מהאשמה (מבוססת למדי מבחינה היסטורית) שהוא עצמו היה מלווה בריבית. הלקין הסביר שגם אם הלווה שקספיר כספים, הרי אין הוכחה לכך שהפקיע שערי ריבית כפי שהואשם.
במאי ההצגה, לאופולד יסנר, שהיה אחד הבמאים הידועים של התקופה והגיע לארץ במיוחד כדי לביים את ההצגה, הגן על שקספיר בטענה שלא היו לו כל כוונות אנטישמיות בכתיבת המחזה. יסנר הסביר שלא שיילוק הוא האיש הרע במחזה אלא אויביו, שאינם אלא חבורת הרפתקנים, נוכלים, גנבים וסחטנים.
פסק הדין במשפט קבע כי אין להאשים את הדרמטורג הגאון ויליאם שקספיר בקלות ראש, בשלבו את הטיפוס של שיילוק בקומדיה הסוחר מונציה. להיפך - על ידי שילוב הדמות הדמונית והטרגית, הפך שקספיר את הקומדיה הקלה למחזה בעל ערך אנושי והיסטורי עמוק. על כן אין להאשים את התיאטרון העברי "הבימה" שהעלה על במותינו את המחזה הזה. יש לראות בבחירה זו עוז רוח מצד "הבימה", שלא היססה להציג מחזה שעם כל רום ערכו האמנותי כרוכות בו סכנות בשביל במה עברית לאומית. אי לזאת החליט בית הדין פה אחד לדחות את טענות הקטגוריה ולזכות את הנאשמים.
שיילוק ושקספיר זוכו בדין.
ההצגה כפי שהוצגה ב"הבימה" הייתה כמובן רחוקה מאוד מלהיות אנטישמית. שיילוק הוצג כיהודי גאה, הגיבור האמיתי של ההצגה, קורבן טרגי של החברה האנטישמית, דובר גא וזועם של העם היהודי שהכל חטאו לו, המשפיל במבטי בוז את אויביו השפלים.

שיילוק היהודי מונציה
שבע שנים לאחר מכן חזר שיילוק, והפעם ברומן העברי המקורי היחיד המבוסס על יצירתו של שקספיר - בספרו של ארי אבן זהב, "שיילוק היהודי מונציה" (יבנה, 1943).
אבן זהב, בניגוד ללאוסון, לא תיאר "מה קרה אחר כך", אלא היה נחוש בדעתו להתמודד עם שקספיר ועם מחזהו ישירות, ולהציע לאירועים גרסה חלופית משלו שתסביר את מניעיו של שיילוק.
תחילה ביצע אבן זהב מחקר מפורט על מחזהו של שקספיר ועל הרקע ההיסטורי של התקופה, ואת ממצאיו סיכם במסה גדולה בשם "דמותו של שיילוק ב'הסוחר מונציה'", שפורסמה ב"תרביץ" (1942). לאחר מכן כתב את ספרו כרומן היסטורי על הקהילה היהודית בונציה במאה ה- 16.
אבן זהב כתב את הסיפור בכמה גרסאות, שבהן חזר על עלילת מחזהו של שקספיר והראה שברגע האחרון שיילוק פשוט אינו יכול לבצע את חיתוך ליטרת הבשר מאחר שהוא יהודי. הספר בנוסחו הראשון מסתיים במילים "לעזאזל לא אוכל אני יהודי!"
המסר היה: יהודי שפוי אינו יכול לבצע את הדבר הזה גם כאשר יש לו כל סיבה שבעולם.
הנוסח הראשון של הספר גם עובד למחזה יידי ידוע בידי מוריס שוורץ ותורגם לאנגלית כ- Jessica, My Daughter.
אלא שלאחר שכתב את הספר בנוסחו הראשון התחוללו אירועי השואה, ואבן זהב שינה את דעתו לגבי הסיום והחליט לעדכן אותו. במהדורה המורחבת של הספר (1960) מהוות מילות הסיום במהדורה המקורית רק פתיחה לרצונו האמיתי של שיילוק להטיל על אנטוניו, אויבו האנטישמי, אימת מוות. שיילוק לא מתכוון כלל לבצע באנטוניו את חיתוך ליטרת הבשר, אולם אימת המוות מביאה למותו של אנטוניו כתוצאה משבץ, וזאת מבלי שידו של שיילוק נוגעת בו. במעשה נקמה זה מסתיים הספר.
ניתן להניח שהמעבר לסוף כזה במהדורה החדשה בא לאחר גילוי אימי השואה. מכל בחינה הייתה זאת תשובה יהודית גאה למחזה של שקספיר. שיילוק היהודי מוצג כצמא לנקמה שהוא ראוי לה, בעוד שאנטוניו מסמל את כל האנטישמים של כל הדורות, אשר באים על עונשם.

שיילוק ההומניסט

כאשר מצאה את עצמה ישראל מותקפת בידי האו"ם, העלה המחזאי ארנולד וסקר ב- 1976 את המחזה "הסוחר", תשובתו ל"סוחר מונציה". וסקר היה מחזאי יהודי, שהתמחה בנושאים יהודיים, ובין השאר עיבד למחזה את "בדנהיים", ספרו של אהרון אפלפלד. הוא כתב את מחזה התגובה שלו לשקספיר בעקבות החלטת האו"ם מ- 1975, שהשוותה את הציונות לגזענות, וכתגובה על הצגה מ- 1970 בכיכובו של לורנס אוליביה כשיילוק, שנראתה לו כמחזה גזעני. וסקר קרא שוב את המחזה של שקספיר והגיע למסקנה שאכן המדובר במחזה אנטישמי במהותו.
במחזהו "הסוחר" הפך וסקר את שיילוק לאינטלקטואל הומני, ולא הוא שדורש את עניין חיתוך ליטרת הבשר, אלא דווקא אנטוניו, שמוצג כידיד טוב שאינו אנטישמי כלל.
בסיום המחזה מחליטים שיילוק ובתו הצעירה לעלות לירושלים לאחר כל מה שסבלו בונציה הגזענית. וסקר התוודה שכתב את הסיום הזה לאחר פרסום החלטת האו"ם שהציונות שווה לגזענות.

שיילוק הנוקם
התשובה הבאה והקיצונית מכל לשקספיר הייתה המחזה "קרנבל בונציה", שכתב הסופר משה שמיר (התפרסם בעבר הודות לספריו "הוא הלך בשדות" ו"במו ידיו"). המחזה נכתב ב- 1986 עבור "תיאטרון נגד גזענות" ב"הבימה", אך לא הוצג שם לבסוף. הוא פורסם ב"זהות" - כתב עת ליצירה יהודית ה' 1987 , הושמע כתסכית רדיו בקול ישראל והוצג בפסטיבל עכו,
1988.
עוד קודם לכן עסק שמיר בשיילוק בפואמה בשם "שיילוק", שאותה פירסם תחת השם הבדוי אסף קלר במוסף החג של מעריב (ערב ראש השנה תשכ"ט 22.9.1968 , מוסף שאותו ערך הוא עצמו) והופיע שוב בספרו של
שמיר "כמעט כל שירי משה שמיר" (הקיבוץ המאוחד, 1991). בפואמה מקרב שיילוק את סכינו לחזהו החשוף של אנטוניו, כשהוא מונחה על ידי נשמותיהם של רופאים יהודים מגרמניה שהובלו להשמדה, רופאים יהודים ברוסיה שהיו קורבנותיו של סטלין, וכך עד חללי שיירת הדסה להר הצופים. הפואמה מכילה חומר חזק ותקיף יותר מאשר אי פעם, והיא מצדיקה באופן מוחלט את כל מעשיו של שיילוק.
במחזה "קרנבל בונציה" הציג שמיר את דמותו של שיילוק כנוקם וקבע שליהודי יש כל זכות שבעולם להיות נקמני. כמו בספר של לאוסון, יש כאן המשך ישיר לאירועי המחזה של שקספיר. אך לאמיתו של דבר אפשר לקרוא אותו כהמשך ישיר ומכוון של המתואר בספרו של אבן זהב.
המחזה הפגיש את שיילוק עם בתו ג'סיקה בארמון הדוג'ה של ונציה. חמש שנים לאחר אירועי המחזה השקספירי, ג'סיקה היא נוצריה מתבוללת המאמינה בערכי העולם הנאור. שיילוק הוא יהודי גלותי בעל ניסיון מר של רדיפות והשפלות, המנסה לפקוח את עיני בתו ולהסביר לה שהחברה הנוצרית תראה בה תמיד יהודיה מהגטו. מדוע אסור לי, שואל שיילוק במחזה, להשיב מכה תחת מכה אחת לאלף שנים, להרים את ידי כדי להגן על עצמי?
בסופו של המחזה מבינה ג'סיקה את שגיאתה וחוזרת לזרועות אביה. היא נשארת כלואה במרתף עם אביה בעוד ילדיה הנוצרים מורחקים ממנה על ידי ראש המנזר האנטישמי. רק על ידי הרחקתם מאימם היהודיה, אומר אחד הנזירים, יהיה אפשר להציל את נשמות הילדים ולגאול את נפשם. ככל הנראה לא היה המחזה רק תשובה לשקספיר. לשונות רעות טענו שהמחזה היווה גם תשובה אישית למחזה בשם "אור" שהוצג בפסטיבל עכו קודם, ונכתב על ידי ענולה, בתו של שמיר.
ענולה התגרשה מבעלה בניגוד לרצון הוריה, הפכה ללסבית והסתכסכה קשות עם שמיר. המחזה שלה הציג באור קשה ביותר את יחסיה עם אביה, תוך תיאור מערכת יחסים בין בת ובין אביה הקשוח, הקנאי והשתלטן. שמיר כדרכו לא נשאר חייב, והחליט להגיב במחזה משלו, גם הוא בפסטיבל עכו.

שיילוק הפמיניסט?
התשובה היהודית הבאה והאחרונה עד כה לסוחר מונציה הייתה בסגנון שונה, והיא אולי הביזארית מכל. למעשה, לא הייתה זו בדיוק תשובה יהודית אלא תשובה פמיניסטית, שנכתבה על ידי הסופרת היהודיה הפמיניסטית המפורסמת אריקה ג'ונג. ב- 1987 פירסמה ג'ונג את הספר "סרניסימה: סיפור אהבה בונציה". זהו סיפור מסע בזמן של שחקנית קולנוע בת ימינו, המזכירה בהרבה יותר משמץ את ג'ונג, אשר מגיעה לונציה כדי לגלם את בתו של שיילוק בסרט מודרני, ומוצאת את עצמה חוזרת בזמן לגטו היהודי של ונציה במאה ה- 16 כבתו של שיילוק. היא מתאהבת בשקספיר הנערי והמקסים שמגיע לונציה עם אהובו הלורד ריטי, תוך שהיא נוטשת את אביה ואת כל התרבות היהודית מאחוריה. שני האוהבים בורחים מהלורד ומהאב הקמצן, אך בסוף המאכזב מתברר שהכל היה חלום - היא פשוט חלמה את התסריט של הסרט.
בספרה של ג'ונג כבר קשה מאוד למצוא תסביכים יהודיים, והוא מתמקד יותר בדיון על אנטישמיות, פמיניזם וג'נדר.

שיילוק בשבי ישראל
השימוש הידוע ביותר בדמותו של שיילוק בתרבות הישראלית הוא בסרט "אוונטי פופולו" מ- 1986. הסרט מתאר את אירועי מלחמת ששת הימים בסיני מנקודת מבטם של שני חיילים מצריים, שאחד מהם שחקן. החיילים המצרים נשבים בידי חיילים ישראלים, ואז משמיע החייל המצרי לפני שוביו את המונולוג המפורסם של שיילוק. התשובה של אחד החיילים הישראלים, שאינו מבין ערבית, היא: "מה הוא מקשקש"?

האם נמשיך לראות שימושים נוספים בדמותו של שיילוק ובמחזה "הסוחר מונציה"? דומה שהעניין בדמות מתעצם בתקופות של אנטישמיות חזקה. ומכיוון שנראה שאנו עומדים על ספו של גל אנטישמיות חדש, סביר להניח ששיילוק ימשיך לענות אותנו בגרסאות שונות, כנציגו של היהודי המסוכן ובו בזמן הנרדף.


ביבליוגרפיה למאמר ניתן למצוא באתר האינטרנט של הפרויקט.