סמי ברדוגו | סיפור מתוך כתב עת אורות, גיליון 1: שקספיר


"I am all the daughters of my father's house
And all the brothers too; and yet I know not."
(Twelfth Night, Act 2, Scene 4)


אני סיסי הולך ברחוב ויצמן כמו הנקבה הכי מושלמת בעולם. בנות וילדות לא שמות עין בכיוון שלי. הבנים והנערים דומים לגברים וזורקים עלי הסתכלות מלוכלכת, מכניסים אותי בפינה. כל המינים של האנשים מזיזים עלי ראש ומיד נדלקת להם מחשבה, ואני ממשיך ללכת על המדרכה של רחוב ויצמן הארוך. כרגע אני סיסי של העיר הזאת אפילו שאני בא מהכפר הירוק. גם שם אני מין כזה שיש לו חיקוי אמיתי מסוג של אנשים עם התעגלות שמתעוותת באופי וביופי. אני התערובת של הסיסי הכי מפותח שיש וקשה להאמין איך אפשר ככה.

השיער שלי בלונד מתולתל והעיניים קצת ירוקות. הבלונד הוא בעצם צהוב והירוק קצת חיוור. החולצה שאני לובש אדומה והיא צמודה בבטן ומבליטה את הפטמות, איפה שנדמה כאילו יש משהו זרזירי ומתפתח. אני עובר את הפיצה והחנות בגדים ומשחרר במתיחה את הבד מעל המכנסיים. עוד מעט אתחיל לדבר והקול שלי יסגיר הכל. ילדון שהוא סיסי כמוני לא יודע מה לעשות עם הטונים הגבוהים. שורות שיוצאות מפה של גברים ונערים מרשימות אותי, ואני יכול להקשיב לזכרים האלה ולקבל מנה טובה של שקיעה, כמו שהרוח הקבועה של הגוף מתנתקת ממנו ואתה בעצם לא אתה. כבר תפסו אותי על חם כשביקשתי לפני שנה מאיזה זר כפרי כזה שידבר לידי. אחר-כך רציתי שגם ירים את הזרוע בשביל להציץ על השערות המתפרצות של השחי.

כל האנשים יכולים להגיד עלי מילה. סיסי לא נסתר אני, שום דבר לא יעזור. אלה האחרים יש להם זכות עלי ואני מכניס הכל בפנים, וכמו הסיסי הכי מקורי שיש אני ממשיך ללכת על הכבוד שברחוב ויצמן. לא קיים ילד שהוא כמוני. לא מצאתי מישהו שהיה דומה לי. הבחורים הגברים מסמנים אותי ומחכים לראות אותי ערום. הנערות והבנות לא מעלות אותי בראש
שלהן, כי צורה עגולה עם מותניים טיפה צרות זה הטעם של המין האחר. אבל אני כמעט לא מתפשט. יש לי דרך אחת שאני מתקדם אליה והמדרכה מרשימה אותי עם המכירות והנעליים. כל מי שעובר אותי לא מצליח לחשוב שאני בוער בנשמה. החום שבי לא נראה בגלל הבהירות המיוחדת שלי. בעור של הידיים ובפנים אני לבן ולא עסיסי. גם השערות הצהובות
והעיניים החיוורות מורידות את הרושם שיש בפנים מישהו חי. בחוץ אין מי שיותר חלק ממני. כל פעם אני הקיצוני מול הבנות והנערות. בגלל זה אני סיסי מיוחד במינו שעובר במעבר חציה ומציץ על שלושה גברים מזרחים כאלה. הם עושים תנועות של מאיימים ולובשים ג'ינסים שחורים וחולצות עם כפתורים. הידיים שלהם מושכות אותי כמו תענוג והעיניים הירקרקות שלי הולכות על הפנים השפיציות שיושבות בדיוק על גברים כאלה. אחד מהם מסתכל עלי ומוציא סיגריה מהכיס האחורי ובא לו להגיד לי, 'איזה סיסי אתה, חתיכת סיסי שלא מהעולם הזה'. אבל אני כבר לא רואה אותו כי הבנין מסתיר והגברים נמחקים ברגע, וגם עכשיו אני ניצל מהם ולא יודע אם להשאיר בתוכי את הסכנה הנגעלת או החדות והצבעים מהגופות שלהם.

קדימה אני ממשיך בצד של הרחבה הפתוחה מימין, איפה שיושבים שלושה זקנים וכלב זרוק שוכב לידם, ואחת אישה מבוגרת שעושה חשק שמלכלך את כל העיר הזאת, ואני מרגיש מהם איך חלונות הראווה והפרחים העטופים מתקלקלים ומזכירים לי את הכפר שלי, ששם יש פרחים מתקמטים בניילון לא שקוף וחנויות בודדות מסוג של דרגה נמוכה.

מהר אני עוקף גם אותם ומתקדם לראות את אבא שלי. הוא שוכב על המיטה. אולי היום אבא ישב על כיסא גלגלים. אני החלש הכפרי הולך לפגוש את אבא. הוא לא נמצא איתנו בבית. אמא לא יכולה איתו יותר. זהו זה היא אמרה, אם אבא הולך להפסיק לחיות אז שלא יהיה על-ידה. אמא החזיקה מעמד הרבה זמן ובסוף אמרה לו, 'יהיה לך טוב לא כאן', והעבירה אותו לדירה של עיר, שמה מטפלת בו גרמניה מפותחת שיודעת עברית לא כמו שצריך, ותמיד מצביעה עלי בעיניים ופה עקום מלאים בזלזול. גם הגרמניה רואה איזה סוג של מין אני. אולי היא מדמיינת ועושה השוואות עם אבא שלי שהיה פעם סוג של אדם חזק.

לפעמים אני תופס את אלה של העיר כמו חיות של ג'ונגל קטן. הם לא מדמיינים מה קורה בחיים שלי, ולא יכולים לחשוב שיש לי אבא ואמא ועוד קצת, ושאנחנו כבר נגמרים להיות ביחד ולוקחים כיוונים שונים לבד, בוחרים סגנון חיים שהארץ נותנת לנו. אני לא יודע כמה עוד נשאר לאבא. עכשיו רק הגוף שלי והאכזבות שמוחצות אותי בפנים מקבלים תשומת-
לב. אף-אחד לא מבין שאני לוקח עלי את הדקירות האלה, ובכל-זאת אני מקפיץ את עצמי למעמד ברמה מעולה. כמו כולם, גם אבא לא מרגיש מה זה סיסי אמיתי, והוא לא מבין איזה סיסי-ילד הוא הביא לעולם, מין סיסי-בוי כמו ששמעתי בסרט אנגלית. במצב שלו הוא כבר לא מחכה שיקרה לי משהו, ואני אותו דבר.

אמא שלי היא כמו כל בנות הכפר. איתה אני לא מתנגש ולא פותח פה. בגיל הזה אני נהיה מלוכלך לאמא. אבל הלכלוך הוא בשקט, וזה ילך ויתחזק, והגודל שלה יפסיק להתאים לה ויישאר מכובד בעיניים של משפחות הכפר. לשם היא הגיעה עם אבא שלי, אחר-כך עשתה קשרים כמו אינדיאנים שצומחים בשטחים פרועים ושומרים את השבט שלהם לא נגוע. ככה אמא שלי היא כמו צעצוע שמכין לי אוכל בצהריים, ופעם בשנה קונה לי טרנינג ונעלי ספורט גבוהות. אחרי שהחליטה להעביר את אבא לבית בעיר עם הגרמניה, אמא עסוקה שנמשיך לקום כל בוקר ברוח של הכפר, אני הסיסי הקטן שלה, והאח הגדול שאחרי. שניהם כבר ממש מתחילים לסבול מהאנשים הכפריים שסביבנו, והם עושים מאמצים מיותרים להיות שלובים בתוכם. אמא לא עוזרת לנו, ולי עוד מעט ילך יותר קל כי הכפר יהיה מאחורי, והסיסי העדין שנולד פה ישתמש בגוף ובצבע החיוור שלו, ויקח אותם הרבה יותר רחוק מהעיר והרחוב הלא נגמר של ויצמן.

עוד מעט הבנות והנערים של הכפר יתחילו להרגיש את המלחמה באה עליהם. בימים הקרובים שום דבר קל לא יהיה בכפר ולא בעיר הדרומית הזאת. אף-אחד לא מדמיין מה הולך להיות לו, וכולם עוד יגלו כמוני את החוכמה הבסיסית שלי. אבל בינתיים אני צועד עם השיער הצהוב, שאפשר להגיד עליו בלונדיני אם רואים אותו ברגע. זה יופי שאי-אפשר להתווכח עליו. בזכותו משהו מיוחד מתקבל בי. מי שהולך איתי עכשיו ברחוב, נדמה לי ארבע וחצי אחרי הצהריים, לא סתם זורק עלי עיניים. הצהוב עושה משהו לכולם. נערים ונערות עירוניים הם חומר פשוט שאני צד. גם הם יכולים לקרוא לי, 'יאללה איזה סיסי זה', אבל הם עושים את זה יותר בעדינות, לא כמו הגברים הקשים שראיתי קודם. בזמן האחרון אני מבין עובדות חדשות, כנראה שרק בצדדים נולדים זכרים, לא סתם זכרים, מהסוג הכי פשוט ובלי שום תוספת של צמחים מסודרים ובניינים. הם חומים וחזקים בגלל האופי הסוער והגנים שיש בהם סוג כהה ורצינות משמעותית שהם לוקחים על החיים מגיל חמש-עשרה ולא מצליחים לתפוס איך לעשות את הימים שלהם כמו שצריך. ממול אני רואה את החנות בורקס של סימי. אני חוצה מהר את הכביש ועוצר בפתח ליד הכיסאות פלסטיק. סימי מכינה נס על חלב לשני אנשים ומוציאה בורקסים מהפלטה החמה. אני מתקרב בפנים ומתחיל להרגיש חופשי. למדתי להיות אמיץ אצל סימי. היא עושה לי חשק של טוב ואכזריות שמביאים טעם של סוכרייה. 'סימי אני פה', 'יופי', 'תיכף אני הולך, רק קפצתי', 'לאן? לאבא שלך?', 'ולגרמניה שלו גם כן' אני עונה לה. סימי צוחקת אלי וזזה למקרר הרועד, מוציאה בקבוק ספרייט ופותחת אותו. היא רק ספרייט שותה. מצאה לה את הטעם הגזוז השקוף והוא באמת מתאים לה. סימי תוססת וכבויה ומגורה בפנים. קצת אני מתקנא עליה, והיא עוד לא אומרת לי איזה חתיכת סיסי אתה. סימי מוציאה סיגריה מהקופסא שעל הדלפק הירוק ומתחילה לעשן, ואני קולט שהיא אישה עם גוף מורגש ופנים מאופרות שאומרים לי זאת הסכנה והמתח תמיד יגיעו אליה.

פעמיים או יותר ראיתי כאן שני גברים, דומים לאלה המזרחים עם הג'ינסים השחורים. עמדו כאן ועישנו יחד עם סימי, ואחד העביר יד על התחת של סימי, והיא הקפיצה לו סטירה וצחקה עליו באיום, והוא לא נבהל ממנה וניסה עוד פעם, וסימי נתנה לו והסתכלה עליו עמוק, ובחוץ ישבו סבתא אחת עם ילדה והתפלאו על הצעקות, ולא היה איכפת לסימי ולגברים על הרעש המדהים הזה, וגם אני לא היה איכפת לי, ואפילו עשיתי עיניים מבושלות על הסבתא המשומרת והילדה הנקיה ששמה את הקוקו של השיער גבוה, וזה הלהיב אותי עוד ורציתי לראות איך שניהם נדבקים יותר ואפילו הולכים אחורה איפה שהמחסן, וכל הזיכרון הזה מתחיל לעורר אותי אז אני נצמד לדלפק עם המכנסיים ומקנא יותר בסימי, שעם פנים צבעוניות וחזה בולט היא יכולה להתנהג בטבעיות, ופתאום היא אומרת לי, 'זוז', ובא לי להגיד לה אל תדברי אלי ככה, אבל אני נזהר איתה ולא רוצה להרוס את החשק והקשר שלנו, ורק שלא תגיד לי יא חתיכת סיסי.

לאט אני הולך אחורה, מריח את הבצק השרוף מתחת לבורקסים. אני רוצה לקחת לי אחד בשקית חומה וללכת איתה על ויצמן. בחיים לא ביקשתי מסימי משהו ועכשיו אני לא רואה אותה, וגם אלה שישבו כאן נעלמו, וכל בורקס סימי נראה כמו חדר נטוש ומסריח בבית שאפילו הכפר לא יכול לעשות, הרבה יותר נמוך מכל דרגה שאפשר, ואני לא תופס איך העיר הזאת מכניסה בתוכה חנות לא יפה עם אנשים כמו סימי שנשארת כבר הרבה שנים להיות קורבן מוצלח עם איזה זוהר מסכן שהעיר חייבת שיהיה לה. עוד אני מתרחק ומרשה לכבוד ולחכמה שלי להיות מובדלים מסימי וההריסות שיבואו עליה עוד כמה שנים, ואני בטח לא אהיה כאן לדבר איתה כי יהיו לי מחשבות מודרניות שלא אוכל להתחלק איתן. הימים והחודשים של הכפר נמחקים לי, ואני עוד על הדרך קדימה, הולך עם הַבִּפְניִם הזה של הסיסי המשתפר, מביא את האומץ הלא- מתבייש של הצבע הלבן, שצבור בי בתערובת בלתי-רגילה. עוד מעט ישאלו אותי מי אני באמת? יבואו אלי בנים וגברים וגם נערים, ואיתם יעמדו בנות ובחורות, וכולם ביחד ישאלו אותי אז מה מי אתה בן-אדם? זאת-אומרת איזה סוג אתה, הם ישאלו אותי, ואני, דבר ראשון אגיד יפה, שאני, אחרי הכל וקודם כל הסיסי המפואר של העיר והכפר הישן, שהיה פעם בית גידול של ילדים נורמליים, איפה שלימדו אותם על השפות השונות והמסורת של דרך הארץ ומיזוג של הטוב לב. אני הנער של העולם
הקטן נמצא בדרום שיש בו שלושה כפרים אחד ליד השני וגם עיר אחת. הרבה שנים אני הולך עם הייסורים של המקום שלנו ועם הדפקט הטבעי של הזוועה העליונה שלי.

אני בן-אדם מתוק. ירשתי את זה מאבא שלי, שעכשיו נשאר לו עוד קצת לחיות, וכמה חבל שגם הוא לא יכול להראות את הדבש הזה שיש רק לנו, כי אנחנו חיבור של הצד הירוק והלבן עם דם קדום ובוער, שמצליח להיות בשלווה גאוותנית עם קשר למקומות שהם לא כאן, בכלל לא כאן, רחוקים כל-כך מהאדמה של הארץ שלנו, של ארצנו הקטנטונת שיולדת בתוכה את הדברים הכי גדולים של הנפש, אפילו בלב של נער לא-נער, סיסי כזה שהוא מלך פנימי וסוער עם רשת עצומה ומלכודות שהמדינה שמה לו.

עוד מעט אני אדבר עם אבא ואולי אגיד לגרמניה שיש לי כזאת שנאה עליה. אולי אני אפתח עליה את הפה, והיא תוריד עם טישו את האודם החזק מהשפתיים, ותאסוף את השיער היבש שלה אחורה, ואבא שלי יתקרב אלי, יצליח לגלגל בעצמו את הכיסא, ויחד נהיה מולה כמו חומה עם הרבה כוח, שתראה לה את גרמניהָ הארץ שלה בצורת צעצוע של כסף ועושר שהיא חושבת שעושים אותם בקלות.

אבא גר עם הגרמניה קצת אחרי הבנין החדשני שהוא סוג של בית-ספר גבוה. שבע דקות משם ומגיעים אליו. בשנים שיבואו בעתיד, כשאבא כבר לא יהיה, והגרמניה תזוז לטפל במישהו אחר, או אולי תעבוד בתור גברת מוכרת בחנות של כלי-בית מפורצלן ונחושת יקרה, אני אתחיל לעשות נקודות משמעותיות עם החיים שלי. כל המסלול ישתנה וכל סוגי האנשים שנמצאים עכשיו בין הכפר לעיר לא יתפתחו איתי. אני רואה שלוש בנות יפות הולכות לשיעור ריקוד של ג'אז. שתיים אני מכיר, אחת במיוחד כי פעם היא ביקרה בכפר שלנו עם אמא שלה, שהיא כמו מטפלת או מבקרת מחוזית. האמא הזאת באה לצפות את חיי התרבות שלנו ומנסה לקדם דברים בתוך הכפר הקטן. זאת אישה לא מתרשמת במיוחד, והמבטים שלה מלאים בכחול שנמצא גם מעל העיניים, והיא תמיד לובשת צעיף עדין שעוטף לה את הצוואר, כאילו הולכת קצת באוויר, מדלגת מהמבנה הטרומי המפורק שהפכו אותו לנקודת מפגש של חוגים ופעילות לא מאורגנת. ומשם ראיתי אותה זזה עם הילדה שלה ומחזיקה לה ביד, ושתיהן דיברו כמו מבוגרות, ואחר-כך צחקו ביניהן ופגשו איזה נציג ונציגה מהכפר שלי, ויחד הם עמדו מול הפסל של המחרשה ששמו בכיכר הקטנה, ואולי דיברו עליו או חשבו איך כדאי לעשות את חג פורים ומי יהיה אחראי על מה, וכל הארגון הזה נורא התאים לי, והיה לי חבל שאני לא חלק מהקבוצה הזאת שמחליטה. והנה עכשיו הילדה הזאת מחוברת עם אחרות, ונהיית כזאת יפה עם הבגד גוף שלה, והיא קולטת אותי וממשיכה לחכות עם הילדות האלה. מה
יש לךַ, בא לי להגיד לה, אבל היא נשמרת בדיבור שלה ולא מוציאה מילה, ואני עוד מתקרב אליה בגלל שהיא על הדרך שלי. כן, מה את רוצה, מה זה העיניים האלה שלך עלי, אני מדבר לילדה בתוכי, והיא פתאום מלחיצה אותי, ועוד רגע היא פותחת עלי פה ואומרת בקול הריקודי שלה, 'יא סיסי קטן', ואני רק ממנה לא רוצה לשמוע את זה, ולא איכפת לי אפילו לקחת את התיק הורוד שלה ולחכות איתה ועם הבנות, לעבור איתן את השיעורים של הג'אז כי אני טוב בזה ויודע ללכת ולזוז על כל רחבה חופשית ופתוחה, ותמיד בכיתות הנמוכות רקדתי לפי הקצב ובלטתי, והייתי סיסי לא מודע שקפץ ושלח ידיים, ואפילו בתחרות שארגנו הצלחתי להיות הראשון, בעיקר כששמעתי את השיר הזה של הלהקה האנגלית, שכאילו שרו רק אלי בעיוות כזה של מצב לא הגיוני, אבל אני ידעתי לקחת את השוני של הטונים והצלילים ולעשות איתם תנועות לועזיות של סיטיואיישן שהפגנתי מול כולם.

הכיוון שלי ידוע ובטוח. אחר-כך אני אעמוד מול המשברים מהסוג של המין שלי. יותר מאוחר אני אצעק על אמא ולא אגיע לבקר בבית הכפרי. עוד כמה שנים יהיה לי איזון לא פשוט ואני אהיה קצת יותר גבוה ורזה, וכל סוגי האנשים, מכל מיני הבנים והגברים והזכרים, והנשים והנקבות והבחורות והילדות, ינסו להתקרב אלי כי יגלו שהנורמליות שלי היא מאוד של הארץ, והסיסי שמתפתח בתוכי הוא כפול שניים, אחד של המחשבות העליונות בנשמה, והשני של הצבע הצהוב והג'ינס המודרני שמתאים לתקופה. תהיה לי שלווה של אדם מתחבא בעיר הכי חשובה בעולם. כבר עכשיו אני יודע לדבר יותר טוב מהרבה אנשים בדרום. הוותיקים שכאן והמתחדשים בעלי השכל, אלה הצעירים שגם מביאים תינוקות מלאים, לאט לאט מפסיקים לחרוט סימנים בזהות שלי.

עוד אנשים של עיר עוברים אותי. פה זאת השלווה המושלמת של התושבים הטובים. פה אני משחק אותה עוד יותר טוב. חנות ספרים שנמצאת כאן מרשימה את כולם. רגע קצר אני עוצר ורואה אותי משתקף על הזכוכית בעמידה טובה והגיונית. זה מתאים לי ככה ואני קרוב ודומה לאבא שלי, שיודע לקרוא לפחות שלוש שפות, ואולי היה רוצה לדעת קצת גרמנית בגלל האישה הקשה הזאת שבאה נדמה לי ממינכן או מקלן, מדברת איתנו עברית עם חה וחה ורק חה, ואני רואה את אבא שלי נגעל ולא יכול לעשות כלום בגוף המתרזה ובראש המחורר שלו, ואני מול הגרמניה הזאת לא שואל אותה איך קוראים לך, והיא כל הזמן מסתכלת עלי בעיניים לא רעות אבל עם מזימות על הגוף שלי, והיא קצת מתפלאת איך כל כולי חתיכת סיסי ישראלי שקשה להאמין עליו, ואצלה בארץ גרמניהָ יש בלי סוף כאלה והיא לא יכולה לסבול אותם, וגם אותי היא שונאת, לא יכולה שאני בא ורוצה להישאר עם החולה המטופל שלה, והיא מקווה שאבא לפחות יחיה עוד חצי שנה בשביל שתקבל את הכסף מהפיצויים שאמא שלי ארגנה.

אין סיכוי שזה יקרה לה. הגרמניה היא אישה לא מבינה שבאה מארץ לא בריאה. היא כמו חותכת ונחתכת. המין הבריא בעיניים שלה והגוף אצלה מקבלים כל דבר. ככה אני מדמיין וכמעט בטוח שהיא משפריצה ופותחת רגליים עם גברים מקומיים שעושים לה חשק חם ולא לבן, כמו זה של הערים היבשות במינכן, או אולי בקלן, ששם הגברים הם בצורה של גובה מטורף ועור שחור שהם לובשים על עצמם.

אני מסתכל על הספרים השטוחים בחנות, שוכבים על מין במה קטנה, כמו שורה של דברים טובים שצריך לקחת מהם סבלנות. אין הרבה אנשים קונים, ואני עוד ילמד לעשות מצוות מכל השקט והמוסיקה הרגועה שבפנים. אבל בינתיים אני לא מעז להיכנס, ובדיוק אוטו משטרה מצפצף ברחוב ויצמן, עובר את הכביש במהירות ומלחיץ בשניות את האזור העירוני הנחשב. הבנות הנערות, אלה הילדות שרוקדות ג'אז וקלאסי נעלמו. אולי אספה אותן האמא הזאת שמבקרת את התרבות שלנו בכפר ומגישה דיווחים להנהלות הגבוהות ואולי למחוז. למחוז, בטח למחוז, ששמה הכל מרוכז בישיבות וכיסאות של גברים. רק גברים רציניים עובדים במחוז של הדרום, שקשור למחוז המרכזי ומקבל ממנו הוראות איך לעשות רשת של קשרים וניהולים של חיים בכפרים מתאמצים ובעיר מרכזית, שהיא בכלל החלק הכי דרומי של המדינה, והיא מנסה להראות פנים טובות, תוקעת בתוכה את הרחוב הלא נגמר הזה, רחוב ויצמן המפואר שיש בו אולי עוד חנות ספרים אחת יותר למטה, שמנהלת אותה נדמה לי מין משפחה תימנית כזאת.

היום אבא יחכה לי שוכב. הגרמניה תראה את הגוף המגודל שלי ולא תתפלא בירכיים העבות שאני מזהה בהשתקפות של הזכוכית. אני זז מהחנות והולך על המעבר חצייה ועובר תחנת מוניות. שני נהגים עם שפם יושבים על כיסאות נמוכים. אחד מהם מעיף עלי עיניים והיה רוצה שאני אסע איתו באיזו נסיעה קצרה בשביל שאשלם לו כסף יקר. אבל הוא קולט שאני לא אחד שמזמין נסיעות פרטיות בתוך העיר, ומיד הוא מבין את הקטע שלי. 'זה סיסי משהו זה', הוא אומר לעצמו בראש, והחשק שהיה לי לעלות אליו בנסיעה נגמר בשניות. אין לי כסף למונית ספיישל שתיקח אותי לאיזה מבנה או מוסד, או אפילו החוצה מכאן לכיוון אחר, קצת יותר באמצע. אני סיסי עני והנהג עם השפם הענק לא נראה עשיר במיוחד.

ריח של פרחים סגולים בא באוויר של הצפון. שיחים נמוכים וירוקים מתחילים להופיע על המדרכה. אני נזכר בתוכנית של טלוויזיה לימודית. השידורים אז היו במוסיקה טובה והרגשתי שהתמימות המתענגת היא הכי מציאות שיש בחיים. מה שרציתי הייתי, הכל ניתן לי. בימים ההם אבא גר עם אמא והעביר את השעות בפרנסה במפעל שנמצא עד היום במין ישוב כזה שהוא לא כפר ולא מושב, מין מקום מתפרץ כזה שאולי יש עוד כאלה גם בכיוון ההפוך של הארץ. כל יום בחמש בבוקר אבא יצא עם סל פלסטיק אל הרחוב בחושך ונחת במפעל שהיה בנוי מעץ. אני ישנתי כמו ילד מעורסל ולא הצטערתי שאבא שלי גבר נורמלי, ואני תיכף נערון מתעקם ומתכופף שאף-פעם לא ירגיש בידיים ארגזים מתקפלים של פירות הדר. יותר מעשר שנים אבא התעסק עם פירות הדרים ושם התחיל להתכווץ עם מחלה שמורידה לנו עוד ימים לפגישות בינינו.

עכשיו חמש או חמש וחצי אחר-הצהריים בעיר, ורחוב ויצמן ממש מקדם אותי לתוך העתיד. ממול סגרו מאפיה שפעם עשתה בייגלה ופיתות. מעל הגג יצא עשן לבן ששחרר ריח מתוק, שאיתו מדמיינים לעיסה ומרגישים איך מה שתפח ונאפה הצליח להתחלק טוב בשיניים ובלשון שהורידה הכל לקיבה. גם פה היתה משפחה תימנית כזאת, שדווקא נולדה בעיר אבל מצאה לה עבודה משתלמת, ואומרים שנסעה לעשות את הכסף שלה לא כאן, יצאה מהארץ ועכשיו חיה במקום שלא עולה לי בראש. פתאום בגללם אני מרגיש איך העיניים שלי מקבלות זריקה של אור לבן והופכות להיות עם קצת ירוק של חולים.

אני מזהה שניים גברים גבוהים הולכים. הם אלה שעמדו קודם, קצת אחרי ההתחלה של ויצמן. השחרחר הרזה מסתכל לכיווני ומוציא עשן מהפה, ונדמה לי שעושה עלי רמז של מכות הרסניות. ופתאום הלב שלי. ובשתי שניות רק הלב שלי. ואפילו שאני ככה סיסי הולך כמו הנקבה הכי מוצלחת וחזקה בעולם, וכמה שאני חתיכת סיסי מושלם שחותך את הכל
ברגליים ובירכיים העבות שצמודות עליהם הג'ינס, וגם אם סיסי כמוני יודע לבטל את הבנים ואת הנערות ואת הכפר והעיר בדרום ובצפון, עכשיו אני, ככה איך שאני נמצא על רחוב ויצמן, כמו זיקית ירוקה אני משתנה לסיסי מתחלש, מחליף את כל הגאווה שיש לי בכל המובנים של המקום והבשר והרוח שבתוכו, והנה אני מראה בושה שמצדיקה את כולם וצובעת אותי בסימנים זרים של חברה שולטת, זאת שמחליטה להיות מקובלת על עצמה ולא סופרת נער או בחורון ל בנוני וחוצפני, וגם שורשי וכפרי מתפרץ, שהוא עני בהכל ועושה הצהרות פנימיות שנמחקות ברגע. והנה אני, זה אני שלא מצליח להפסיק את הלב שדופק בחוץ ליד הגברים האלה, ועוד פעם אחד מהם מכניס סיגריה לפה ואומר משהו לגבר השני, ושניהם מתחילים ללכת לכיווני, עוברים את הכביש, והמבט של הגבר עלי, וזה לא יכול להיות אחרת, שניהם תפסו אותי בנקודה ההפוכה של העיר, בחלק העליון של רחוב ויצמן, ותיכף הם יצעקו, 'מאיפה נפל עלינו הסיסי הזה', ואני מזיז את העיניים ומוריד ראש על הדרך ומתחיל ללכת מהר יותר, והחולצה האדומה שלי אני מתעצבן עליה איך שהיא צמודה ולא נכונה עלי.

אני לא מסתכל אחורה. כאן ויצמן נטוש יותר ולא בגלל הקושי, רק בגלל שטוב פה ואנשים פוחדים מכל מה שמצוין. אם הייתי באמצע, הבנות והנשים המתבגרות היו עוזרות לי. מי רוצה להציל אותי. מי ירצה להסתכל על אחד פחדן שכל נצנוץ נורמלי של סטייה מקפיצים אותו כמו חיה מסריחה של ג'ונגל גדול. יש קולות מאחורי. הגברים בטח מדברים ושבע הדקות האחרונות לפני שאני מגיע לאבא ולגרמניה שלו כבר התחילו. שידעו כולם, אני הולך לפגוש את אבא שלי שהוא חולה לא בצחוק. לכל הגברים אין התעסקויות כאלה, בטח לא לזכרים שרודפים אחרי. מה יש להם לחפש כאן ומה אני יכול לתת להם. הנשימות המסריחות שלהם כמעט בעורף שלי. בסיבוב שמתקרב אני אשבור את ויצמן ואהיה קרוב. תנו לי את הזמן, לא הרבה צעדים ולא הרבה שנים ואגיד לכם הכל. ממרחק קצר אני אפתח מולכם את הפה ורק שלא תגעו בי ותדביקו עלי ידיים רזות עם שרירים. תיכף אגמור ללכת כאן ומישהו מסביב יפתח לי ידיים וימשוך אותי לצורות שלא ראיתי מעולם. ככה אני אומר בפנים ולא מסתכל אחורה, שומע עוד דברים שיכולים לצאת מפה של פושעים, והנה אני פונה ימינה ורואה את חנות המכולת, עוקף את העיתונים הנחים, הולך עוד קצת ומגיע אל השער הנמוך והגינה המוזנחת שיש עליה עשבים ירוקים בשפע, ודווקא הם טובים לי.

בחצר שומעים ציפורים. אני הולך על השביל הצר ורואה בחלק הפנימי את אבא על כסא גלגלים והגרמניה עומדת לידו כמו עציץ. הם מסתכלים עלי ואבא מתאמץ לחייך. הגרמניה עושה לי סימן להיכנס לתוך העשב. אני רגוע ואבא חלש. הפנים וגם הגוף שלו קטנים אבל האופי המוכר שלו עוד חי. 'שלום', אומרת הגרמניה ושמה יד על הכתף של אבא. היא יותר גבוהה משנינו. 'מה נשמע?', 'גוט, גוט, בסדר, תודה', הגרמניה אומרת ומתחילה לגלגל את אבא עם הכיסא. הגלגלים מתנגשים על העשב וזזים לאט. החצר לא חלקה והגרמניה מתאמצת ומצליחה לשים את אבא לידי. 'אולי אבא שותה תה?', היא שואלת אותי ואחר-כך צוחקת, והאודם בשפתיים נמרח קצת על השיניים הלבנות. 'כן אבא, נשתה תה', אני אומר לה, 'גוט, ילד ואבא שותים תה', היא אומרת ונכנסת בדלת הצדדית, ואבא מהנהן בראש ואני מחכה שידבר ורק שלא הפסיק גם עם הכוח הזה. אני מתקרב צמוד לכיסא מהצד ומריח ריח חדש ממנו. לא נעים ולא מגעיל עכשיו. תיכף תצא הגרמניה ותחזיר אותי למשמרת, ולפני שהכל יתחיל אני מתיישב על הקצה של המשענת בכיסא, ואבא מרים קצת את הראש והפנים שלנו קרובים אחד לשני, וגם אני לא יכול לדבר ושולח יד על הכתף שלו, מדביק את האצבעות בכוח ונותן חצי חיבור לשנינו, והנה יוצאת הגרמניה ומביאה רעש ושתי כוסות זכוכית כמעט מלאות בתה חיוור וצהוב.